אוגוסט 12, 2011

אנחנו כאן כדי להישאר

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 17:34

זה הקרב על הבית, לא פחות

אחד באוגוסט, לילה. למה אנחנו כאן?

למה אני כאן? כדי לתמוך. שנים אנחנו משלמים להם כל חודש, ונותנים, ונותנים ונותנים. המשכורות שלהם זה מהכסף שלי. והם? רק מילים יפות. מנותקים מאיתנו. הם לא מבינים מה אנחנו באמת רוצים. ואלה שמבינים – לא אכפת להם. הם בשלהם. מושחתים. אז נמאס לנו. ואנו כאן כדי להביע עמדה.  ההורים שלי נולדו וגרו כאן, הם גידלו אותי כאן, אז למה אני לא יכול? המצב הזה לא יכול להימשך.

שניים באוגוסט, בוקר. שיחליפו דיסקט!

מה אני רוצה שיקרה, בעצם? קודם כל, שהמסר יעבור. אנחנו כאן כדי להישאר. אם הם חושבים שזה רק "גל", ושזה יעבור וידעך, הם טועים. האידאולוגיה שלנו חזקה. עד שלא נקבל את שלנו, אנחנו כאן. זה המסר הכי חשוב. אם המסר יעבור, והם יחליפו דיסקט, אנחנו נהיה מרוצים.

שניים באוגוסט, ערב. מחיר קטן.

היום אמר לי מישהו שיש לו בית לא רחוק מכאן, שהאוהלים שלנו מפריעים לו בפעולות יומיומיות. ללכת לקניות, לשבת במרפסת או אפילו סתם ללכת בשדרה – אנחנו שם וזה מפריע לו. אתמול בלילה מישהו זרק ביצה על המרפסת שלו. ואני אומר: כשהוא קנה את הדירה הוא לא קנה את כל מה שמסביב. אני באמת מצטער על חוסר הנוחות של התושבים כאן, אבל זה מחיר קטן לעומת המאבק שלנו. ברגע שהממשלה תעשה צעד אמיתי, הכל ישתנה. אני מבטיח. בינתיים נשתדל לתפוס את החוליגנים שזרקו את הביצה. לא זאת הדרך שלנו.

שלושה באוגוסט, צהריים. איך אפשר לא לתמוך?

רוב העם תומך במאבק שלנו, את זה כבר ראינו. אבל יש כאלה שלא, ואני לא מבין אותם. איפה הם חיים? הם לא חלק מהמדינה הזאת? מהעם הזה? איך לעזאזל הם יכולים לוותר כל כך בקלות? איך קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מוותר על צדק? בסדר, אל תעבור לגור פה, אבל לפחות תתמוך!

חמישה באוגוסט, ערב. המתנגדים מכריזים מלחמה!

המתנגדים מגזימים. אני מוכן לחיות עם הדיעות שלהם. אנחנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית. אבל יש לי בעיה עם איך שהם פועלים. זוכרים את הביצה מאתמול? אז מישהו מהמתנגדים צילם את זה, ושלח לאיזה עיתון צרפתי. זה הדליק אש בשדה קוצים. הצרפתים קיבלו תמונה מעוותת של המחאה שלנו, והתחילו לכתוב על זה דברים נוראיים, שבישראל לא יודעים למחות בצורה נכונה, דמוקרטית. עוד מישהו כתב על כמה לא נוח עכשיו לעבור מצד אחד של השדרה לצד השני, ושפתאום צריך לעשות עיקוף רק בשביל לעשות קניות. טוב שלא נסחפתם.

שישה באוגוסט, ערב. המתנגדים מייצרים תמונה מעוותת של המציאות

מישהו מצפון תל אביב כתב "המחאה היא רק לצורך מחאה. מנהיגי המחאה לא באמת מחפשים פתרון, אלא רק רוצים להפיל את השלטון. לא משנה מה יגידו להם, הם יסרבו בזילזול. צריך להחליף את מנהיגי המחאה". ואני אומר, איזו חוצפה! אנחנו כאן כדי להביע עמדה, דבר ראשון! המנהיגים שלנו לא מדברים עם השלטון כי ברור להם שהם רק רוצים להעיף אותנו מפה כמה שיותר מהר, ושהם יישארו על הכיסא שלהם. מושחתים. אתם גם לא יודעים את זה, אבל דווקא יש שיחות ויש משא ומתן. זאת הממשלה שלא רוצה לעשות את מה שאנחנו דורשים. התפקיד של ההנהגה שלנו לדרוש, ושלהם – לקבל. הגיע הזמן לשינוי! ועד שהם לא יקבלו את הדרישות שלנו, את התפישה שלנו, עד שהם לא יחליפו דיסקט, אנחנו כאן.

עשרים בספטמבר. אנחנו עדיין כאן.

עבר כבר הרבה זמן מאז שהתיישבנו כאן, והממשלה עדיין לא מוכנה לעשות את מה שאנחנו דורשים. אבל אנחנו לא נזוז.

שלושים בספטמבר. המתנגדים הפכו לכת.

הרבה זמן לא כתבתי, ויש הרבה מה לעדכן: המתנגדים העלו הילוך והפכו ל"התנגדות מאורגנת". אם להגיד במשפט אחד את מה שהם עשו: הם לקחו שני נושאים, הסירוב של מנהיגי המחאה להיכנס למו"מ, וחוסר הנוחות שאנחנו מייצרים סביבנו, הפכו את הנושאים האלה לעיקר המחאה, ומייצרים תמונה מעוותת. ברור לגמרי שהם מנותקים מהאידאולוגיה שלנו, אבל הם מגזימים. וברור שהם מצליחים לשכנע אחרים, כי הם מראים רק את הבעיות, ולא את העיקר. לא את האידאולוגיה. לא את הצדק. הם רק רוצים שנפסיק לשבת כאן.

בזמן האחרון הם צברו כוח. הם גייסו המון תרומות והקימו עמותות, ואלה, כל תפקידן, זה להכפיש אותנו, ולשכנע את העולם שאנחנו רק עושים עוול. הם כל היום מסתובבים פה עם מצלמות, ובמקום לצלם את שלטי המחאה שלנו, הם רק "מחפשים" איפה אנחנו לא בסדר. וכשהם מוצאים (מי שמחפש, מוצא) הם הופכים את זה לעיקר. ואני שואל למה? זאת באמת הדרך הנכונה ללחוץ על ההנהגה שלנו? זאת זכותנו הדמוקרטית למען הצדק, והלחץ הזה הוא נגד הצדק!

והכי עצוב? זה אלה שאומרים "אנחנו בעד המחאה אבל נגד הדרך", ואז דורשים מאיתנו להיתפנות מכאן. מבחינתנו הם בוגדים במחאה, בציבור, בעם.

מילות סיום

אני אופטימי. הצדק חייב לנצח. אני בטוח שבעתיד הקרוב ההנהגה שלנו תנצח, הם יתמכו בנו, והצדק יכון. עם הזמן המתנגדים שלנו יבינו שהם טועים.

ואולי אז הם יפסיקו לקרוא לנו "התנחלויות".

הערה: בפוסט שלי נפלו כמה טעויות:

אנחנו לא יושבים ברוטשילד אלא בחברון, ואיפה שכתבתי "הממשלה שלהם" התכוונתי להנהגה הפלסטינית.

לא כתבתי שנה. אנחנו ב 1967.

ינואר 26, 2011

אחד בפה ואחד בעם

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 17:04

השבוע חשפה רשת אל-ג'זירה הקטארית סיכומי ישיבות בין צוות המשא ומתן הפלסטיני לבין הצוות הישראלי בממשלת אולמרט (בעיקר משנת 2008). החשיפה גררה ארבעה סוגי תגובות: התגובה הראשונה היא הפתעה, שאכן נעשו פגישות רציניות וסוגיות הליבה נידונו לעומק וברצינות. התגובה השניה היא של העולם הערבי בכלל והפלסטיני בפרט, ובמיוחד חמאס, המרגישים כי ההנהגה הפלסטינית בגדה בפלסטינים ובעולם הערבי בוויתוריה מרחיקי הלכת. השמאל הישראלי והעולמי, יחד עם תקשורת מאסיבית, המציגים את המסמכים כנראטיב שבו הפלסטינים רוצים שלום, לעומת סרבני השלום הישראלים. התגובה האחרונה היא זאת הנשמעת בקול דלוח, המציגה את המסמכים כמוכיחים שדרך המשא ומתן של ממשלות השמאל לא צלחה, ולא תיצלח. להלן הניתוח שלי, בעקבות קריאת חלק מהפרוטוקולים.

1. יש פרטנר למשא ומתן

התגובה הראשונה, זו המופתעת מכך שנעשו דיונים רציניים בסוגיות הליבה, מתבקשת. אפילו נכונה. כאשר דיוני משא ומתן נעשים בחשאיות, ולא נסקרים על ידי התקשורת, מתקבלת בציבור תודעה של שתיקה, כאילו כלום לא קורה. כאילו נפגשים צוותים מדי פעם, מקשקשים בסיסמאות, מתווכחים קצת, מצטלמים והולכים הביתה לגרוף הון פוליטי. השמאל צועק "ישראל סרבנית ולא מוכנה להתקדם", הימין צועק "הפלסטינים סרבנים ולא מוכנים להתקדם", ולפתע פתאום מסתבר, ששני הצדדים אינם סרבנים, אלא להיפך. הצוותים נפגשים, דנים, ואפילו מתקדמים. צוותי המשא ומתן, והבולטים ביניהם הם סאעב ערקאת וציפי ליבני, נפגשו לא מעט פעמים, ולא הסתפקו בלדבר בסיסמאות. הם העלו מספרים, ציירו מפות, דיברו על כפרים ספציפיים, שכונות, מקורות מים ומשאבי טבע, דרכי גישה ועוד נושאים טריטוריאליים. הם גם דיברו על הסדרי בטחון, שליטה במרחב האווירי, נוכחות צבאית, פירוז ועוד. הם גם דיברו על ירושלים. על התנחלויות (ובמרכזן אריאל ומעלה אדומים). על דברים מוחשיים. לא הופתענו בכך שהיו דיונים, אלא מהרזולוציה העמוקה שלהם. אז יש פרטנר למשא ומתן, מסתבר. מסתבר שממשלת אולמרט באמת ובתמים ניהלה שיחות על סוגיות הליבה. מסתבר שצוות המשא ומתן הפלסטיני באמת ובתמים ניהל שיחות על סוגיות הליבה. ומסתבר, שבאמת היה משא ומתן – אלה נתנו, אלה לקחו, אלה ויתרו ואלה התפשרו. כללי משא ומתן אמיתיים.

אבל החדשות העצובות הן, שמטרת המשא ומתן היא לא להגיע להסכם עם צוות של 4-5 אנשים, אלא עם הפלסטינים בפרט, ובמטרה מרחיקת לכת לנורמליזציה עם העולם הערבי בכלל. העובדה העצובה בכל הסיפור הזה, היא התגובה בעולם הערבי. כפי שנאמר בערוץ הכנסת השבוע; בישראל ישנה שקיפות, שבה סוגיות וויתורים, אולי אינם מוסכמים על כולם, אבל קשה יהיה להפתיע את עם ישראל עם סעיפים ספציפיים בהסכמים. העם שותף מלא להסכמים ולהחלטות הממשלה, והמצב הזה מאפשר לממשלה לנהל את מדיניותה, על אפם וחמתם של המתנגדים. פינוי ימית, פינוי חבל עזה, הריסת מבני יהודים וערבים, ואפילו מפעל ההתנחלויות – יש מתנגדים לכל צעד של הממשלה, אך הממשלה לא לוקחת החלטה מבלי שהעם שמע אותה קודם והתכונן אליה בשיח הציבורי. כאשר הסטטוס ברחוב הפלסטיני אינו כזה, לא יתאפשר להנהגה הפלסטינית ליישם את ההסכמים. כשאין הרמוניה בין ההנהגה לעם, כלומר, כשאין הנהגה, לא ניתן לממש החלטות. מזל שלא הגענו להסכם. אם חשיפת השיחות גררה כזה זעם ברחוב הערבי, אני מפחד לחשוב מה היה קורה, לו היו הערבים מגלים את פרטי ההסכם אחרי שנחתם. כנראה שאת השורות האלה הייתי כותב מביתי בפולין, במקרה הטוב.

אז יש פרטנר למשא ומתן. יש צוות שלם כזה. אבל הצוות אינו שליחו של העם, והעם הוא זה שמכתיב את מה שקורה באיזור.

2. האג'נדות של ההנהגה הפלסטינית

בחלק מהפרוטוקולים שקראתי, קרה שקראתי ציטוט של נציג מצוות המשא ומתן הפלסטיני, שפשוט הפיל אותי מהכיסא. זה קרה בכמה מקומות. זה נסתר, מוצנע, וקשה לשים לב. אבל מסתבר, שבאג'נדה של הפלסטינים, מתחבא משהו לא לגיטימי, ונראה שהמשהו הזה מכתיב חלקים באסטרטגיה הפלסטינית. למשהו הזה קוראים "כבוד בעולם הערבי". באחת השיחות, למשל, דנים בנושא המרחב האווירי במדינה הפלסטינית. ציפי לבני דורשת סגירה של המרחב האווירי מעל הגדה. הפלסטינים מתנגדים. קונדוליסה רייס מסביר בנועם, כי מטוס קרב, שינסה להגיע מירדן לישראל דרך הגדה, יעשה זאת תוך.. "2 דקות", משלים אותה אודי דקל. הפלסטינים מתנגדים, מאחר שמבחינתם, סגירת המרחב האווירי משמעה שאין להם ריבונות על השטח. וכמו בקורס "מדיניות למתחילים", מסבירה להם קונדוליסה שפשרות בטחוניות נעשות במדינות רבות בעולם, ושאין משמען איבוד הריבונות. ואז עונה לה עריקאת: "את רוצה שאודיע לליגה הערבית, שבה אני חבר, שההסכם אוסר עליי להשתמש במרחב האווירי שלי?". כלומר, שיקול האגו, הכבוד הערבי, מכתיב לעריקאת שלא להסכים לפשרה בטחונית. אפשר למצוא ציטוטים כאלה בפרוטוקולים נוספים, המראים, שעל אף שהפלסטינים מנסים להסתיר את העובדה הזאת, יש להם אג'נדה של כבוד בעולם הערבי. האם זוהי אג'נדה חיובית למשא ומתן? האם היא בכלל לגיטימית? לדעתי לא. והתגובות בעולם הערבי לויתורים הפלסטינים רק מוכיחות, שלכבוד הערבי תפקיד מרכזי בצד הפלסטיני במשא ומתן.

3. הפערים גדולים מדי

על אף, שבמסגרת השיחות, הסכימו שני הצדדים לויתורים נרחבים, הם עדיין לא הגיעו להסכמה בסוגיות סופר עקרוניות. הפערים האלה הם הם מקור הסיבה לכך שלא נחתם הסכם. אלה פערים, שכנראה, אי אפשר יהיה להתפשר עליהם בקרוב. הדבר היחיד שהם הסכימו עליו הוא, ששום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם. כלומר, עד קו הסיום, כל מה שנאמר לא מחייב לעתיד. זה מסביר מדוע, למרות שהפלסטינים "ויתרו" על 70% מההתנחלויות, אבו מאזן דרש מנתניהו להקפיא את הבניה בכל ההתנחלויות. כתנאי מקדים בסבב השיחות "ללא תנאים מוקדמים". למראית עין הסכימו הפלסטינים לוותר חלקית על זכות השיבה, כשאמרו שקיומה יהיה הסוף של מדינת ישראל. אך נראה שמאז הם חזרו בהם. סרבנות אבו מאזן לשיחות עם ממשלת נתניהו תוסבר בהמשך. אבל בעוד הפלסטינים ויתרו על השכונות היהודיות בעיר העתיקה בירושלים, ולהזכירכם, מזרח ירושלים סופח על ידי ישראל יחד עם רמת הגולן, באופן רשמי וחוקי במלחמת ששת הימים, והחוק הישראלי חל עליה החל מחקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל ב 1980. כמובן שהעולם לא הכיר בזה, והעובדה הזאת נמצאת במחלוקת בינלאומית, כפי שהיתה זכותנו על האדמה בתוך קווי 67 עד החלטת האג ב 2004. הפלסטינים רוצים את אריאל בגלל הגישה למקורות מים. הם רוצים את מעלה אדומים, פשוט כי היא ממזרח לירושלים. המפה הזאת מראה, שהפלסטינים מספחים את אריאל ומעלה אדומים (הכתמים האדומים מסמלים יישובים יהודיים שיסופחו למדינה הפלסטינית, ותושביהם יטרונספרו לישראל). המפה מייצגת את העמדה הפלסטינית, לפיה ישראל מקבלת 1.5% מהשטח שממזרח לקו שביתת הנשק. הפער בין העמדה הזאת, לעמדה הישראלית (של ממשלת אולמרט) המיוצגת במפה הזאת, (ובירושלים במפה הזאת), הוא פער עצום, עליו לא ניתן היה לגשר. איכשהו, בנושאי בטחון, היתה התקרבות של ממש, אלא שההסכמה הישראלית לאי-נוכחותו של צה"ל צריכה להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי החרד לגורלו. הפער אינו רק באחוזים, אלא בגישה. בעוד שהישראלים מסתכלים על מצב ההתיישבות הקיים בתור בסיס לקביעת גבולות, מתעקשים הפלסטינים להתבסס על קו שביתת הנשק בין ישראל לירדן מ 1967 כבסיס טריטוריאלי. ישנם פרטים רבים נוספים, ביניהם נקודות מפתח בהר הבית וחילופי שטחים בכפרים חצויים, המראים בצורה נחרצת, כי על אף ההתקדמות המשמעותית ושינויי העמדות במהלך המשא ומתן, הפערים היו גדולים מכדי להגיע להסכמה כלשהי.

בנושא הפערים, אני ממליץ בחום להקשיב לדבריו של המיועד לשגריר ישראל באו"ם, השר גלעד ארדן. הוא נוגע בדיוק בנקודות הרציניות והבעייתיות ביותר העולות מן המסמכים, כשהוא אינו מוטה על ידי התקשורת המסקרת את חשיפת המסמכים, המתעקשת להראות את ישראל כסרבנית שלום.

4. מקל בגלגלי הממשלה הישראלית

כאמור, על אף שמשא ומתן נעשה על ידי הנהגות, המנדט למשא ומתן נעשה בשיח הציבורי. ישנם חוקים לאיך נכון לנהל את הצד שלך במשא ומתן, אותם אני מכיר היטב בעולם העסקי. ישנם חוקים דומים בעולם המדיני. אם ננסה לייצג את העמדות בספקטרום של מספרים, הרי שבעוד שישראל דורשת 10, והפלסטינים דורשים 20, ההסכמה צריכה להיות איפשהו באיזור ה 15. שני הצדדים הגיעו קרוב מאוד לאיזור ה 15, אך כאמור, לא נפגשו. נאמר שהישראלים נשארו ב 14 והפלסטינים ב 16. אלא שבעוד שהעולם הערבי זועק על הגעת הצד הפלסטיני לאיזור ה 16, ישנו ציבור נרחב בישראל שדורש מההנהגה הישראלית לקפוץ ישר לאיזור ה 18. ואם הסתבכתם, אתן דוגמה מהפרוטוקולים: הפלסטינים הסכימו לוותר על פסגת זאב. אלא שהרבה לפני שהפלסטינים הסכימו לוותר על היישוב היהודי הזה, דרש השמאל הישראלי לפנות אותו. בעוד שהשמאל בישראל מתנגד למפעל ההתנחלויות, עושה רושם שאפילו הפלסטינים מוכנים לתת גושפנקא ל 70% מהם. בעוד שאמנים רבים מחרימים את אריאל, כבר הסכים סאעב עריקאת "לוותר" עליה, לטובת פיצויים. בעוד שהחמאס דורש שחרור 400 אסירים (לפני 4 שנים), כבר דרש הציבור בישראל לשחרר את כולם, או לפחות "לתת לחמאס את כל מה שנדרש בשביל לשחרר את שליט". כשמדובר בדרך מדינית, באמונה בצדק כלשהו, בפעילות למען הדרך שלך, עשה את מה שנדרש. אך ברגע שמתנהל משא ומתן, וכזה מתנהל לסירוגין כבר 20 שנה, משתנים כללי המשחק. כפי שאמר פעם מרצה בקורס לניהול משא ומתן במרכז הבינתחומי – משא ומתן מוצלח הוא זה שמסתיים כשכל הצדדים מרוצים. ואם אחד הצדדים יוותר על העמדה שלו בגלל שאין לו גיבוי, הרי שהוא לא ייצא מרוצה.

הנושא הזה קיבל חשיפה נושפת, כשגורמים ישראלים העבירו לאחרונה מסרים לאבו מאזן. הגורמים הודיעו לו שכדאי לו לחכות, לאבו מאזן. לא כדאי לו לנהל משא ומתן עם נתניהו. כדאי לו לחכות שציפי לבני תהיה ראש ממשלה, כי אז הוא יקבל יותר משיתן לו נתניהו. כמובן שזה נכון, ליבני הוכיחה עצמה כגדולת הוותרניות (על אף שנתניהו הוא זה שמסר את חברון), אך מסר שכזה מראה בצורה הבוטה ביותר, איך פוליטיקאים בשמאל יעדיפו למנוע את המשא ומתן, ולו בשביל להפיל את הממשלה הנוכחית ולשריין לעצמם כיסא בממשלה הבאה. מבחינתי, לישראלים כאלה אין טיפת הגינות, כבוד עצמי או פטריוטיות, והם בטח שלא ראויים לשבת בכנסת ישראל, קל וחומר בממשלתה. אבל בל נמהר להאשים רק אותם בסרבנות הנוכחית של הפלסטינים. באחת הפגישות דיברו בצד הפלסטיני על כך שעדיף לדאוג לכך שנתניהו לא ייבחר (אעדכן את הלינק כשאמצא את הפרוטוקול שוב).

הוכח, איפוא, שפעילות השמאל, שהקצינה בשנים האחרונות, שמה מקל בגלגלי ממשלת ישראל בניהול שיחות המשא ומתן.

5. יש מגמה מפחידה במזרח התיכון

ההפיכה הראשונה אי פעם בעולם הערבי, אירעה החודש בתוניסיה. אלא שלא כל הפיכה של דיקטטור בעבור דמוקרטיה היא דבר טוב, ובכלל, הפיכה בעולם הערבי יכולה להיגמר רע, כפי שכתב בן דרור ימיני. את ההפיכה בעזה עשה החמאס, ומאז הוא משגר עלינו אלפי רקטות ופצצות מרגמה בלי מפריע. החיזבאללה הפיל את ממשלת לבנון ושם ראש ממשלה מטעמו. רק אתמול יצאו עשרות אלפי אנשים לרחובות קהיר בנסיון להפיל את מובארכ. אם זה היה מצליח, היינו צריכים להתמודד עם ממשלת האחים המוסלמים. חמאס מנסה לנצל את המומנטום בשביל להפיל את ממשלת הפתח, ולתפוס את מקומה גם בגדה. יש שאומרים, כי כל חשיפת המסמכים נובעת מרצון משותף של חמאס, קטאר, סוריה ואיראן להפיל את הרשות הפלסטינית ולשים את חמאס במקומה. אם זה יקרה, חלילה, נהיה מוקפים באיראן מצפון, מדרום וממזרח. מזל שהארגון שמקבל תמיכה עולמית לשליטה ממערב לנו הוא רק ארגון ה IHH, התומך בטרור. השאלה הנשאלת היא, האם לחכות שהפיכה כזאת תקרה, או לעודד אותה על ידי הקמת מדינה פלסטינית עם שלטון מושחת שמדכא את עמו, ורק מזמין הפיכה שכזאת.

 

 

 

ינואר 23, 2011

המרמרה כמאקרו קוסמוס של ישראל

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 22:34

אין הרבה דברים מתסכלים יותר מחבר שלא מאמין לך, קורא לך בשמות גנאי, ולא מאפשר לך להסביר את עצמך. הראה לו עובדות, והוא יצחק לך בפרצוף. 

עדויות החיילים שהשתתפו בפשיטת השייטת על המרמרה ב 31 במאי 2010, המובאות כאן, לא מתירות כל צל של ספק. המרמרה לא היתה אניית סיוע, נוסעיה לא היו פעילי זכויות אדם והאלימות וההרוגים הם תוצאה ישירה של מעשיהם של הפעילים. גם ועדת טירקל, עליה פיקחו משקיפים לא ישראלים, הגיעה למסקנה הזאת. אין פה באמת צל של ספק. יש עדויות, יש תמונות ויש סרטונים אפילו ביוטיוב. אף אחד לא פספס את הפעילים תוקפים את החיילים היורדים בחבל לסיפון האנייה. ובכל זאת, הטורקים מגחכים. העולם לא מקבל. ישראל אשמה. ישראל פושעת. צה"ל רוצח. אפשר לאבד את השפיות רק מלקרוא את התגובות לכתבה הזאת. העולם כל כך מוטה, שאם, חלילה, יחזרו פיגועי ההתאבדות הפלסטינים לישראל, העולם ימחא כפיים. לפחות כך נראה.

איך מגיעים למצב כזה? "הכיבוש"? לא ולא. אסור לנו לעולם לשכוח שישראל מתגוננת מהטרור הערבי הרבה לפני 1967. בעופרת יצוקה הפלסטינים הבינו: אם אתה יורה מתוך גן ילדים או מוביל תחמושת באמבולנס, אתה תמיד תנצח – או שתצליח לפגוע במטרה, או שהמוות שלך יוליד מתקפה על תוקפיך, על שסיכנו חפים מפשע. הדרך היחידה שלך להפסיד, היא אם פתאום יגלו שירית מתוך גן ילדים. אלא שלירות מתוך גן ילדים זה מעשה כל כך אבסורדי, לא הגיוני, לא אנושי, ובעצם לא מערבי, שאף אחד לא יאמין שעשית את זה. העולם לא הפנים את קדושת המוות של המוסלמים. העולם לא הפנים את המשמעות של מחבל מתאבד. זוהי מתכונת הטרור הטובה והמתוחכמת שהומצאה אי פעם.

ישבו חז"לינו וחשבו: איך אפשר להשתמש באותה המתכונת כדי להשיג מטרות אחרות?

המאווי מרמרה היא ספינת "סיוע", ספינה של "זכויות אדם", ספינה שמטרתה "עזרה לקורבן". פעילי ה IHH החמושים על הספינה הם המחבל המתאבד. המרמרה וחלק מיושביה התמימים הם האמבולנס. אם הישראלים לא יתקפו את הספינה, המחבלים ניצחו. אם יתקפו אותה, אזי כאמור, הם עדיין ניצחו. It's a win/win situation עבור המחבלים.

אך יותר משמטרידה אותי טיפשותו של העולם, בעודו הולך שולל אחרי אותם משווקי מפגעים מתאבדים, מטרידים אותי הישראלים שעושים את אותו הדבר. לא בכוחו של מוט הברזל, אלא בכוח העט, הפודיום והמגפון. אחד המאפיינים של פעיל השמאל הישראלי, הוא שהוא פועל יותר מהלב ופחות מהראש. כשליבו נכמר על פלסטיני אזוק, הוא לא יטרח לשאול מדוע הוא אזוק. מבחינתו, אין אדם בעולם הראוי להיות אזוק. אני מכבד חמלה, כשזאת לא משתלטת על החוכמה.

עם עלייתה לשלטון באיבו של מבצע עופרת יצוקה, החליטה ממשלת הימין שלא ליפול יותר לתחבולותיה של הישות הפלסטינית, תהא זאת הג'יהאד החמאסניקי ברצועה, שלוחותיו הרבות בגדה, הג'יהאד העולמי, הפעילים הפלסטינים באוניברסיטאות העולם, ואחרים. הממשלה החליטה "לאזוק" את כל אלה "המתאבדים" בכדי להזיק למדינת היהודים. לא, לא באמת היתה פעילות יוצאת דופן, לא של צה"ל, לא של בג"ץ, לא של הכנסת ולא של הממשלה. היתה הצעת חוק לשינוי חוק הנאמנות של מתאזרחים. היתה הצעה לסדר היום לחקור ולפרסם את מקורות המימון והאינטרסים העומדים מאחורי כעשרה ארגונים הפועלים בישראל. היה רצון למנוע את ציון יום העצמאות של מדינת ישראל כיום אסון לאומי. קמו ארגונים לאומניים חוקיים. היו התבטאויות תקיפות של שר החוץ כנגד הטורקים, ונזיפה מבישה בשגריר הטורקי בישראל. לא הרבה מעבר לזה. אבל אלה "אזיקים מילוליים", הבעת דיעה, נחרצות, מימוש מדיניות. לא אזיקים מוחשיים, חוקים אפלים או אלימות צבאית. המשטרה ממשיכה לאפשר הפגנות נגד השלטון. לא יורים במי שמניף את דגל אש"ף. האקדמיה ממשיכה להפעיל את סעיף "החופש האקדמי" המעורפל כרצונה. הפריים טיים בטלביזיה עדיין משווה את שר החוץ לנסראללה.

מאז ממשלת שמיר של 1987, כבר למעלה מעשרים שנה, לא היתה ממשלת ימין אמיתית בישראל. מי שהיום צעיר מ 30, לא הכיר מעולם ממשלת ימין אמיתית. ופתאום, קמה לה אחת כזאת, ומממשת את מדיניות הימין. המדיניות הקובעת כי מדינה פלסטינית משמעותה הכחדת ארץ ישראל.

ישבו חז"לי השמאל וחשבו: איך אפשר לגרום לכך שממשלת הימין תיעלם מהמפה? איך דוחפים בכוח את רעיון שתי המדינות?

והנה הפתרון. עיטפו את הימין בעטיפה אחת, שימו עליה תוויות שמשמעותן "בתוך עטיפה זאת נמצאים אנשים שלא רק שאסור להקשיב לדעתם, הם גם מסוכנים לקיום החופש האנושי", ושילחו אותה למדינות העולם, כדי שגם הן יחשבו את אותו הדבר. איזה מילים, למשל? השוואה לגרמניה של 1932, למשטרים פשיסטים או "אפלים" אחרים, כינויי "גזענות", שונאי זרים (סליחה, "קסנופובים" בשפתם), השוואות לקו-קלוקס-קלאן, ועוד כהנה וכהנה. מי יקשיב לאנשים עם תווית כזאת? מי יאמין להם? מי יתן להם הזדמנות לממש את הדרך בה הם מאמינים? מי יקשיב לחוקים שלהם? מי בכלל יתן להם את הזכות לדבר? עשיתם עבודה טובה בלשכנע ש"כאן גרים פשיסטים" – סתמתם להם את הפה וכבלתם להם את הידיים.

אבל חסר כאן משהו. הרי הימין ירצה לקיים את הצד שלו בויכוח. לכן צריך מגן. צריך אמבולנס. בדיוק כמו המפגע מעזה, גם השמאלן הליברל צריך כסות בה אסור לפגוע. ואין כסות מתאימה יותר לאוזני העולם, מאשר המילים דמוקרטיה, שיוויון, ערכים, נורמות, דעת הקהל העולמית, זכויות אדם וארגוניו, חופש תנועה ובניו, חופש ביטוי, חופש אקדמי, ועוד כהנה וכהנה אמבולנסים. אמבולנסים שהשמאל ניכס לעצמו לטובת המאבק.

אתה ימני? דעתך בטלה. דרכיך פסולות. ולא יעזור בית דין. גם לא ועדת טירקל.

 

(כסייג, שיהיה ברור – ראשית, אינני מאמין שהשמאל עושה את מה שהוא עושה במודע. אני מאמין בלב שלם שהשמאלן פועל ראשית מתוך מצפונו, הוא אינו מודע לכך שפעילותו פגומה, והוא אינו יוזם אותה מתוך כוונה מתוחכמת לפגוע בימין או במדינה. בגלל הנהייה אחרי המצפון והלב, לא נדרשות יותר מכמה סיסמאות בשביל לייצר קורבנות של דעת קהל, ורבים מהשמאל פשוט הולכים עם הזרם. שנית, יש להבדיל בין ירי מכוון לעבר עמדת צה"ל, לבין מאמר ביקורתי בעיתון "הארץ". הראשון עלול להרוג חיילים באופן מיידי, האחרון עלול לסחוף את העולם להכחיד מדינה, אבל זה לוקח כמה שנים. שלישית, אם אתה שמאלן ונפגעת מהכתוב, אנא דע שאין בכוונתי לפגוע בך, אלא לגרום לך לחשוב, שאולי אתה, כמו העולם, נסחף אחרי גחמות של חמלה. אם אתה נמנה על אחד מחבריי, סיכוי טוב שאתה לא נופל בתוך הקבוצה שמתוארת בפוסט הזה. אני מקווה. הפוסט מדבר על התנועה השמאלנית החדשה, אך ישנם שמאלנים ציונים רבים שאינם חלק מהתנועה הזאת).

 

 

ינואר 11, 2011

השאהידים של ישראל

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 18:43

האם מתרחבת התמיכה בישראל בשאהידים? האם השמאל תומך בפדיון אדמה בדם? מוגש כחומר למחשבה למפגיני הגדר הישראלים.

ראשית, דיון קצר בהיסטוריית הקמת הגדר

בינואר 1995 התרחש פיגוע מזעזע בישראל. 21 חיילים ואזרח אחד נרצחו בפיגוע התאבדות כפול (הפיגוע השני התבצע בזמן הטיפול בפצועים בפיגוע הראשון) בצומת בית ליד. 66 נפצעו. איש הג'יהאד האיסלאמי עבד אל חלים בלביסי, נהנה מהדמוקרטיה הישראלית כאשר בג"ץ נעתר לבקשתו, והורה לשב"כ שלא להשתמש באמצעים פיסיים בחקירתו. בלביסי היה מתכנן הפיגוע ומוציאו לפועל, בעוד הוא נהנה מהחלטת בג"ץ. הפיגוע הוצא במסגרת ארגון הטרור "הג'יהאד האיסלאמי בפלסטין" (שהוקם כחלק מהג'יהאד העולמי), הדורש לפדות את אדמות פלסטין על שטחי כל ארץ ישראל, במימון איראני. הרוצחים עצמם הוברחו באמבולנס מעזה. זהו אותו ארגון המשגר היום את רוב הקסאמים מעזה, אך הארגון ענף ופעיל ביותר ביהודה ושומרון. הפיגוע היה הקש האחרון בגב הגמל, וממשלת רבין החליטה על הקמת גדר הפרדה בין אוכלוסיה ישראלית לפלסטינית. החלטה זו לא יצאה לפועל באותה שנה, מטעמים מובנים. לאחר ועידת קמפ דייויד בשנת 2000, העלה ראש הממשלה ברק את רעיון הגדר מחדש. הבנייה התעכבה, ממשלת שרון ניסתה להמשיך אותה, ולבסוף יצאה הבניה לדרך בשנים 2001-2002, בצל הפיגוע בדולפינריום.

המדינה הצהירה בנסיבות שונות, כי הקמת הגדר נובעת ממניעים בטחוניים ברורים. עוד היא הצהירה, וכך נרשם גם בבית הדין בהאג, כי הגדר הינה זמנית ואינה מהווה בסיס לגבול עתידי של מדינת ישראל (הצהרה הנובעת מחשש הפלסטינים לסיפוח שטחים דה פקטו מעבר לקו הירוק). זוהי הצהרה דומה לזו בהסכמי שביתת הנשק מ 1967, אשר ציירו את הקו הירוק כקו שביתת נשק, תוך הצהרה שהקו לעולם לא יהווה בסיס לגבול מדינת ישראל.

אפשר להתווכח רבות, האם ישנם מניעים שאינם בטחוניים בעצם הקמת הגדר, אך דבר אחד בטוח – נחיצותה לבטחון ישראל מהותית וקריטית. מאז השלמת הגדר, ירד מספר פיגועי ההתאבדות משטחי הגדה לאפס. גניבות הרכבים הישראלים על ידי פלסטינים צומצמו לאין שיעור.

המאבק נגד הגדר בבילעין

אלא שאז החלו המאבקים בתוואי הגדר. כאן דווקא אין ממש ויכוח. ברור שבמקומות שונים בהם נקבע תוואי הגדר, נכנסו שיקולים שאינם בטחוניים לקביעת התוואי. בין היתר שיקולי נדל"ן ושיקולי סיפוח שטחים להתנחלויות. במקומות כאלה, עומד בג"ץ ככלי, המאפשר לאלה שנעשה להם עוול להיאבק בתוואי הגדר. והשימוש בבג"ץ לא איחר לבוא. מאז ועד היום הוגשו עשרות עתירות לבג"ץ בעניין תוואי הגדר, רובן על ידי פלסטינים (חלקן מיוצגות על ידי תנועות ישראליות כמו "שלום עכשיו"), וחלקן על ידי מתנחלים. לא מצאתי יותר מדי דעות לכאן או לכאן לגבי הטייתו של בג"ץ בהחלטותיו בנוגע לתוואי, ועושה רושם שההחלטות נובעות מן הצדק. בכל מקרה לא על כך הדיון.

בינואר 2005 החלה התנגדותם של תושבי הכפר בלעין (הסמוך למודיעין עלית) לגדר ההפרדה. ההתנגדות החלה כהתנגדות עקרונית לגדר, והמשיכה כהתנגדות לתוואי הגדר. ראש המועצה הכפרית בילעין הגיש בג"ץ כנגד התוואי. ב 4 בספטמבר 2007 קיבל בג"ץ את טענות העותרים, ודרש מהמדינה לקבוע תוואי חדש. התוואי החדש מחזיר לפלסטינים כ 700 דונם של אדמות פרטיות. שאר השטח יישאר מופקע לצרכים בטחוניים. בפברואר 2010 החלה פעילות צה"ל להעתקת תוואי הגדר על פי החלטת בג"ץ. ההערכות הן, שביצוע החלטת בג"ץ יושלם במרץ 2011. אפשר להטיל ביקורת רבה על קביעת תוואי הגדר כפי שנקבע במקור. ברור שהמניעים לא היו בטחוניים בלבד. אפשר גם להטיח ביקורת קשה על עיכוב ביצוע החלטת בג"ץ על ידי רשויות האכיפה.

אך אני בא לשאול שאלות אחרות.

על המאבק האלים

המאבק בגדר ובתוואי הגדר התנהל בשני מישורים: המאבק המשפטי, שעל אף התמסמסותו לאורך שנים, בסופו של דבר ניצח. זהו מאבק חוקי, דמוקרטי, ראוי ומוערך.

המאבק המקביל הוא ההפגנות. אכן, מאחר שבשטחי הגדה פועל משטר צבאי, ומתוקף צווים כאלה ואחרים, לא ניתן לפלסטינים לקיים הפגנות מבלי לקבל את אישור המפקד הצבאי האזורי. בפועל, קשה למצוא באינטרנט סטטיסטיקות לגבי מתן אישורים או סירובם להפגנות בשטחים. בעקבות הקושי, החליטו הפלסטינים לצאת להפגנות לא חוקיות. מאחר שהזכות להפגין היא מערכי הדמוקרטיה, אין בשטח התנגדות עקרונית להפגנות הפלסטינים, גם אם אלה לא קיבלו את האישורים המתאימים. אך ההפגנות בבילעין אינן תמימות. הן אלימות. אין עוררין על כך. אפשר להתווכח האם הפלסטינים זורקים אבנים (או ביצים, או נעליים) קודם שצה"ל מפעיל אמצעים לפיזור הפגנות, או רימון הגז הראשון נורה על מפגינים שבסה"כ מניפים כרזות. מה שבטוח, ההפגנות האלה אינן שקטות. הן אלימות. יש פצועים ויש הרוגים. הן פלסטינים והן חיילים. במרץ 2010 קבע צה"ל שהאיזור כולו הוא שטח צבאי סגור בימי שישי. המטרה, בנוסף לנסיון למנוע אלימות באיזור, היא למנוע נזק לגדר. רק ב 2009 הסבו המפגינים נזק של 400,000 שקל לגדר הבטחון.

ומיהם המפגינים?

תושבי הכפר בילעין. תושבי הכפרים השכנים. אנרכיסטים ישראלים ("אנרכיסטים נגד הגדר"). ישראלים אחרים, כולל חברי כנסת מהשמאל. פעילים ממדינות זרות. מנהיגים מהרשות הפלסטינית. רגע. עצרו. פעילים ישראלים? הרי הם עוברים על החוק! אכן, אנרכיסטים עוברים על החוק כחלק מתפישתם את החוק כזניח, אך מה לגבי שאר הישראלים? חלקם, אולי, לא יודעים שהם עוברים על החוק, אך רובם עבריינים במודע. לתפישתם, החוק אינו מוסרי, וככזה ניתן להפר אותו, ולשלם את המחיר. תפישה אנרכיסטית משהו, אבל ניחא. ובכל זאת, אני לא שואל אפילו את השאלה החוקית של המפגינים. אני שואל שאלה אחת פשוטה:

האם זה היה שווה את זה? האם ראוי להפקיר את חייהם של פלסטינים בעבור כמה מאות דונמים של אדמה? האם התרת דמם של פלסטינים, ביזוי צה"ל, עבירה על החוק, האם כל אלה נדרשים בשביל לזרז ביצוע החלטת בג"ץ? האם, חייהם של אלה שנלקחו, תוך כדי ביצוע העתקת הגדר על פי החלטת בג"ץ, נלקחו בצדק? האם כשתסתיים העתקת הגדר תיפסק האלימות מצידם? אחרי שהושלמה העתקת הגדר על פי החלטת בג"ץ באיזור הכפר נעלין אנו למדים שהאלימות לא תיפסק. האם תמיד צריך להשתמש באלימות במאבק לזכויות אדם? הרי ההפגנות האלה החלו לפני תחילת בניית הגדר, במהלכה, בסיומה, תוך כדי הדיונים בבג"ץ, לאחר החלטתו, עם עיכוב האכיפה, עם תחילת ביצוע ההעתקה, וכנראה שהם ימשיכו גם לאחר סיומה. כלומר, זהו מאבק אלים לשחרור אדמות נטו.

האם השמאל הישראלי מביע תמיכה במאבק אלים לשחרור אדמות? באינתיפאדה? בשאהידים?

האם מחנה השלום מציב אתגר להגדרתו?

 

אוקטובר 8, 2010

זה לא הכיבוש, זה ערסים

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 17:42

ערסים. אני לא יודע מהי ההגדרה המדויקת, אבל כולנו מכירים אותם, חלקנו ערסים בעצמנו. אפשר לומר שערס הוא ילד, בין אם בגיל או בנפש, עם חינוך לוקה, מוסר נמוך ואגו גבוה. אדם שנוטה לאלימות ולעבריינות. נוטה להפחיד אנשים אחרים ולהציק להם. בתור מי שגדל כחנון, אני מכיר ערסים מקרוב מאוד. למזלי, הייתי חנון שיודע להגן על עצמו, אבל ראיתי לא מעט מקרי אלימות בבית הספר של ערסים נגד ילדים אומללים. זכורים לי היטב מקרים כאלה.  ואז הגיעו המצלמות הדיגיטליות, מצלמות הטלפונים ויוטיוב. פתאום מקרי הערסים עלו לרשת. כאלה שמכפישים מורים באמצע שיעור, מצלמים ומעלים לרשת, מתעללים בילדים, מצלמים ומעלים לרשת. פתאום הגאווה של הערסים קיבלה פלטפורמה חדשה להפצה. סט המערכונים של ארץ נהדרת "המורה, אבל למה את זונה?" (או "לא, את!") נותן תמונה המשקפת היטב את המציאות.

 

ערסים ומצלמות. אילוסטרציה.

 

גם בצבא ראיתי אותם. ישבתי פעם במחסום ארז, איפשהו בשנות ה 90, וראיתי חייל מתעלל בפלסטינים כפותים. לא אשכח את מה שמיד הרגשתי: הנה עוד ערס שלא התבגר. עוד מישהו חסר חינוך. הוא היה צעיר בצבא, אז אני בטוח שהוא לא הושחת מהכיבוש, אלא פשוט עוד לא התחנך על ידי הצבא. ראיתי מולי חייל מתעלל שעד לפני כמה חודשים היה ערס בתיכון, עם בגדים אחרים ונשק אחד פחות. הפלסטינים הכפותים הם החנונים של התיכון. הפשע שלהם לא רלבנטי, אלא העובדה שהערס נמצא בעמדת כוח, שוב. בעיני, הוא לא ייצג את צה"ל, אלא אוכלוסיה אחרת לגמרי.

עדן אברג'יל, החייל המרקד ומקרי אלימות, התעללות או סתם הכפשה של פלסטינים אינם תוצאה של הכיבוש. הם גם לא מעידים מאומה על מוסר הצבא. לא מדובר באנשים שהיו ילדים טובים בתיכון, שחשבו על אקדמיה, מקצוע או על איך לתרום לעולם, ולפתע פתאום, כשלבשו מדים וקיבלו נשק, איבדו את כל המוסר שלהם. לא. אלה אנשים שמלכתחילה חונכו עם מוסר לקוי, אנשים שגדלו כמתעללים ויום אחד פשוט התגייסו לצבא. ובכלל אולי החנונים של אז, שפעם היו רצים למורה, הם אלה שרצים היום לקהילה הבינלאומית?

לא אכפת לי מי אשם בחינוך הזה: ההורים, המורים, החברה או הממשלה. דבר אחד אני יודע: זה לא הצבא. אם הכיבוש באמת היה משחית, אם הצבא באמת אינו מוסרי, הרי שרובנו אנשים מושחתים וחסרי מוסר. זה לא המקרה. האם הבריטים הפכו לעם מושחת וחסר מוסר אחרי 500 שנות כיבוש? האם הטורקים, אחרי 400 שנות אימפריה? האם הסינים? היוונים? הצרפתים? הספרדים? האיטלקים? ואולי המוסלמים, אחרי 400 שנות כיבוש אלים? אולי. אבל לא אנחנו. לנו פשוט יש ערסים.

 

ספטמבר 22, 2010

הפרדוקס הבטחוני של מדינה פלסטינית

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 17:34

לרגע חששתי. כולם מאמינים שאם השיחות הישירות יצליחו, תקום מדינה פלסטינית. אסון גדול, חשבתי. כי למרות הסקפטיסיזם, תמיד יש סיכוי שהשיחות האלה יצליחו. כבר ראיתי בעיניי רקטה נופלת ברמת השרון, מחמוד עבאס מגנה ואומר "זה הזמן להילחם בטרור", ובעקבות כך, כרגיל, ישראל מרגישה מסורסת ולא מגיבה. תוך זמן קצר הרקטה הבודדת הופכת לעשרים בחודש. ראינו את זה בעזה, למרות שאמרנו "רקטה אחת ואנחנו נכנסים באמ-אמא שלהם". ואז חמאס אומר "הגיע הזמן לשיחות שלום, רק בואו תתרכזו אתם בנגב, ואנחנו נשוב ליישובים מהם גורשנו ביום הנכבה". והעולם, כמובן, משתכנע. סלאמי.

אלא שיש לנו ראש ממשלה מבריק. בנאומו בפני נשיאי הארגונים היהודיים בארה"ב הוא הסביר את עמדתו בשיחות הישירות. קראתי את הנאום מילה במילה, שוב ושוב, ואז נפל לי האסימון. נתניהו יודע שמדינה פלסטינית תהיה הצעד המשמעותי הגדול הראשון בהחרבת מדינת ישראל אז ווי נו איט, ולכן הוא מציג את הפרדוקס: הקמת מדינה פלסטינית תוך שמירה על האינטרסים הבטחוניים של ישראל סותרת, הלכה למעשה, הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית. מיד אסביר. והוא עושה את זה בחוכמה כזאת, שהטיעונים שלו הם הגיוניים, אפילו בעיני העולם האנטישמי. כי העולם האנטישמי, ככל שישנא אותנו, עדיין יכול להזדהות עם הצורך בבטחון, במיוחד בשנים האחרות עם התאסלמותה של אירופה והרחבת גל הפיגועים המוסלמי אל מחוץ לשכונה האלימה שלנו. והנה הפרדוקס.

במשפט אחד: נוציא את הצבא מהגדה בשביל להקים מדינה פלסטינית במקומה של הרשות, אלא שהצבא צריך להישאר שם כדי לשמור על בטחוננו. אין ריבונות אמיתית. אין פלסטיני אחד שיסכים לפתרון שכזה.

מתוך הנאום:

נתניהו, רטוריקן עם נשמה ושכל

"I have made clear that in order to defend the peace we need a long-term Israeli presence on the eastern side of a Palestinian state – that is, in the Jordan Valley.  I have also said that while I respect the Palestinians desire for sovereignty, I am convinced that we can reconcile that desire with our need for security."

והוא מסביר למה נדרש כוח צבאי לא פלסטיני במדינה (רוח השלום עלולה להתחלף ברוח המלחמה, אנחנו חיים בשכונה אלימה, וכולי), ולמה זה חייב להיות כוח צבאי (כשחמאס השתלט על הרצועה, כוח האו"ם פשוט התאדה). הוא פשוט אומר: היום הצבא שם, כי הוא צריך להיות שם, ועד שלא תוכיחו אחרת, הוא צריך תמיד יהיה להיות שם. תקראו לשטחים מדינה פלסטינית או שטחים כבושים. מה שבא לכם. שינוי גדול לא יהיה.

וכמובן שהדרישה הזאת, יחד עם הדרישה להכרה במדינה יהודית, אינן דרישות מקדימות למשא ומתן, אלא "עקרונות מנחים":

"I laid out two of those core principles – two foundations for a lasting peace – in my speech last year at Bar-Ilan University.  And these two foundations of peace are recognition and security."

כן, יש עוד דברים חוץ מסירוס הכוח של המדינה החדשה; הם יתחילו לנהל כלכלה משלהם (לא שונה בהרבה מהיום), מערכת חוק ומשפט משלהם (עכשיו מדינות העולם יצטרכו לתת לגיטימציה לחוק של מדינה ריבונית, הנותן עונש מוות למי שמוכר אדמות ליהודים), מנהל אזרחי, וכולי. כל הדברים האלה הם גם חלק ממדינה דמוקרטית, אלא ש.. אין בינם ובין התנהלות הרשות הפלסטינית דהיום הבדלים מהותיים. אולי ההבדל היחיד יהיה בכך שהם ידרשו לאמות מדיה בינלאומיות, כאלה שלא מקבלות טרור (אבל לא מגנות אותו יותר מדי), התנהלות דמוקרטית, וכולי. האם הם מוכנים לזה? לא יודע. כנראה שלא, אבל זה לא מעניין. כי הפרדוקס הבטחוני של ביבי פשוט לא יאפשר הקמה של מדינה כזאת.

ביבי הוא לא רק רטוריקן נפלא. הלב שלו נמצא במקום הנכון, כמו שאשתי אומרת, וכמו שזה נראה עכשיו, הוא מציג לעולם את הפרדוקס הכל כך נכון של המדינה הפלסטינית: עצם קיומה הוא סכנה בטחונית, ועל זה אנחנו לא נתפשר. אתם רוצים מדינה? בשמחה, כל עוד אחת כזאת לא תקום.

לנאום המלא ליחצו כאן.

ספטמבר 2, 2010

הפתרון הנכון, נעים להכיר

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 20:28

כמעט אף אחד, בעולם ובישראל, אינו תולה תקווה אמיתית בשיחות הישירות שהתחילו היום בין ביבי ואבו מאזן בארצות הברית. הסיבות הן רבות, העיקרית שבהן היא שאבו מאזן לא באמת מסוגל, גם לו היה רוצה, לחתום על נייר, ולא משנה מה כתוב בו. רק המיעוט בחר בו בבחירות הדמוקרטיות של 2006, וגם המיעוט הזה לא תומך בו היום. ההנהגה דה פקטו של הפלסטינים, החמאס, לא תאפשר חתימה על שום הסכם (זוהי הצהרה שלהם, לא שלי). גם לביבי יש את הבעיות שלו. הימין לא מוכן לחתום כל כך מהר על, שלא לומר מתנגד לרעיון המדינה הפלסטינית, ובעיקר דורש את המשך הבנייה בהתנחלויות. השמאל לא תולה תקווה בביבי, פשוט, כי בעיניהם, ביבי זה ביבי.

אבל ביבי יכול להירשם בתור המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, ועל הדרך גם לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. אלא שלפתרון הזה נדרש אומץ. הוא פתרון בבחינת "נכריז הכרזה ונתמודד איתה אחר כך", פתרון שיכול לעבוד רק אם הוא מתבסס ביסוס רחב על הצדק.

ביבי צריך לקום מחר בבוקר, שעון האימפריה, להכנס לאולם הסגלגל ולומר: "רבותיי, אין צורך בשיחות. החלטתי לספח את הגדה לישראל. אבו מאזן, הנה מיליון וחצי תעודות זהות כחולות, תעביר בין החבר'ה".

רעיון הסיפוח, מי בעד ומי נגד?

הגישות לסיפוח כפתרון בעולם ובישראל מתחלקות לשלוש: אלה שמכירים אותו היטב ותומכים בו, אלה שמכירים אותו היטב ולא תומכים בו ואלה שלא מכירים אותו היטב. מי ששייך לקבוצה האחרונה, ראוי שיכיר את הרעיון היטב לפני שהוא מביע דיעה, אני חושב שזה מובן מאליו.

מה אומרים התומכים?

הכיבוש הוא מצב זמני שאינו טוב לאף אחד. לפלסטינים אין זהות לאומית ואין זכויות, המתנחלים סופגים טרור, הן מבחוץ והן מבית, ובאופן כללי, כל יושבי הגדה זוכים לרמת חיים לא נורמטיבית. כמו כן, ישראל מסתבכת עם החוק הבינלאומי וחוקיה עצמה, אשר ניתנים לפרשנויות שונות ומשונות, כשהפרשנות הרווחת (על אף שיש עליה מחלוקות) היא, שהשטח אכן כבוש ולכן ההתיישבות האזרחית בו אסורה, עובדה שישראל מתקשה להתמודד איתה בדעת הקהל העולמית. הצדק העולמי מציע לפתור את המצב הזמני, בין אם על ידי נסיגה מהשטחים המוחזקים (פתרון המדינה הפלסטינית של היום) ובין אם על ידי סיפוחם. הסיפוח הוא צעד חוקי למהדרין, על פי כל חוק. הוא גם לא זר לנו. עשינו את זה ברמת הגולן. עשינו את זה במזרח ירושלים.

הפתרון גם עושה צדק עם הציונות, המבקשת ליישב את ארץ ישראל כפי שהוגדרה בתנ"ך, בהתיישבות ההיסטורית ובשלטונות הבריטים והעות'מאנים (למעט הגדה המזרחית). דומני שלא תמצאו ימני, שמאלני או כל אדם סביר המגדיר עצמו ציוני שמתנגד לו. הוא גם עושה צדק עם הפלסטינים, ערבים בעלי שיוך היסטורי, הן לאדמה והן בינם לבין עצמם, בן פחות ממאה שנה. שיוך תלוש שכזה, הגם שמסביר את דרכי ההתמודדות שלהם עד היום, לא יאפשר להם לקיים עצמם כמדינה וכעם בנקל. גם אם מדינה פלסטינית תקום כדמוקרטית, זאת תהיה המדינה המתפתחת עם רמת החיים הנמוכה במזרח התיכון, ומהנמוכות בעולם. ההפיכות על ידי גורמים קיצוניים (חמאס, ג'יהאד, איראן) יהיו בלתי נמנעות, וכך גם מלחמה עם ישראל, השוכנת לבטח על רצועת החוף הצרה. החיים כאזרח במדינת פלסטין לא יהיו מהמשובחים, ויתכן שיהיו אף כאלה שיתגעגעו לימי הכיבוש העליזים. הפלסטינים אזרחי ישראל כיום, ודאי יוכלו להמליץ לאחיהם מהגדה להצטרף למדינה דמוקרטית, מפותחת ומערבית כישראל, ולהנות מזכויותיה. עם סייגים של קיפוח ואפליה כמובן, וכמה שאלה מצויים בדיון נפרד, הם קיימים ברמה זניחה יחסית ליתרונות האינהרנטיים של אזרחות במדינת ישראל.

במילים פשוטות, הבחירה בין פתרון הסיפוח לבין פתרון הנסיגה מתמצה בבחירה היכן עדיף לפלסטיני להיות אזרח, בישראל או פלסטין. מעטים הם אלה שיגידו שהאחרונה עדיפה.

מה אומרים המקטרגים?

ראשית, מי הם המקטרגים? קיימים שני סוגים של כאלה (ואני לא אדון באלה המקטרגים מבלי להבין את רזי הפתרון). סוג אחד, הוא אלה החוששים מבעיה דמוגרפית. הסוג השני הוא מדינות ערב מסוימות.

כדי להבין את הבעיה הדמוגרפית, חשוב להיזכר במטרה העיקרית של הקמת המדינה: בית בטוח לעם היהודי. על אף שאין אנטישמיות בעולם כלל, על אף אהבתו העיוורת של הערבי המצוי את היהודי המצוי ועל אף העובדה ששואה לא יכולה להתרחש שוב, כי ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, קיומה של המדינה כבית בטוח לעם היהודי דורש רוב יהודי. הסיבה היא דמוקרטית; ברגע שהיהודים הם מיעוט, הכנסת יכולה לחוקק חוקים על פי ראות הרוב החדש, ואין שום בטוחה לכך שהחוקים האלה לא יערערו את בטחונם של היהודים (המפלגה הנאציו-סוציאליסטית, זוכרים?), ומאחר שאין לנו ארץ אחרת, חובה עלינו לשמור על רוב יהודי. השאלה הראשונה היא, האם, בהתחשב בנתוני האוכלוסיה הנוכחיים ושיעורי המדוגרפיה העתידיים, ישנה סכנה למיעוט יהודי. את התשובה "לא" אני מבסס על דעתו של יורם אטינגר במאמרו "תשכחו מאיום דמוגרפי". אולי זהו ביסוס רעוע, אך ברצף הפעולות הנדרש לאחר סיפוח השטחים אני מכליל עידוד עליה יהודית ושאר חוקים לעידוד שימורו של רוב יהודי דמוקרטי, ומסיר דאגה מליבי.

מדינות ערב אשר יתנגדו למהלך כזה הן אלה אשר עדיין לא מקבלות את נוכחותנו פה ועדיין לא מכירות בישראל כמדינה יהודית. הן רואות במדינה פלסטינית הזדמנות להקים זרוע חמושה, בה ישתמשו ביום הדין על מנת לכלותנו. איני פוסל את האפשרות שהכרזה על סיפוח תגרור, תוך זמן קצר, מלחמה איתן. אלא שהפעם, כך נדמה לי, לפחות ירדן ומצרים יקחו את הצד שלנו, וכך גם מדינות מפרץ רבות, שלא לדבר על שאר העולם. ובהינתן פתרון צודק, העילה למלחמה שכזאת אינה צודקת, היא תוקע על ידי הקהילה הבינלאומית ובכל מקרה ככזאת אין היא סיבה מספקת לביטול יישום הפתרון הצודק.

נשאלת גם השאלה האם זהו מהלך דמוקרטי או כזה שמאפיין דיקטטורה כוחנית? התשובה נעוצה בפסקאות הקודמות. בהנתן רוב תומך, זהו מהלך דמוקרטי למשעי.

אז איך עושים את זה?

ראשית, כאמור, דרוש אומץ. הארי טרומן, נשיאה ה 33 של ארה"ב, היה אמיץ. ככזה, הוא הוביל לסיומה של מלחמת העולם השניה, למלחמה בקומוניזם ולסיום הגזענות האמריקאית כנגד אזרחיה השחורים. אמנם היו לו החלטות אמיצות רעות, כמו הטלת פצצות אטום וכאלה, אך הדבר שהכי חשוב לנו הוא תמיכתו בהכרזה על מדינת ישראל (בפועל, בלי תמיכתו לא היתה תמיכה של האו"ם), בתקופה שבה תמיכה ביהודים היתה, בלשון המעטה, לא פופולרית (כולל אשתו האנטישמית). ביבי צריך להראות אומץ דומה בשביל להכריז על סיפוח, גם בכדי לפתור את הסכסוך וגם בשביל להיזכר כאחד ממנהיגיה הגדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אם לא הגדול שבהם. הוא צריך להראות מנהיגות כדי להעביר את החוק בכנסת, ואחריות עם כל הצעדים העוקבים הנדרשים.

טרומן. צריך אומץ.

הצעדים הנדרשים הם, ראשית, התמודדות עם אלה הפלסטינים שאינם מעוניינים באזרחות ישראלית. כפי שמציע כאן חנן פורת, אלה יוכלו לבחור אם להישאר במדינה כתושבים עם זכויות תושב (ללא זכויות הצבעה, למשל), או להגר לארץ אחרת. יש לאפשר לקיצוניים שבהם הגירה לעזה. זה חוקי, מוסרי, צודק ומקובל. שנית, וידוא רוב יהודי במדינה המורחבת. את זה צריך לעשות, בניגוד לרעיונות הטרנספר, באמצעים חיוביים, כמו עידוד עליה וילודה יהודית ומתן הטבות למשרתים בצה"ל. אלה הם אינם חוקי אפרטהייד, מאחר שנועדו לשמור על רוב, ולא לייצר אותו. הם אמנם חוקים מפלים, אך דמוקרטיים, מוסריים וצודקים. מדינות רבות בעולם מיישמות חוקים שכאלה. ובכל מקרה, בטוחני שבהינתן המצב החדש באיזור, תהיה עליה המונית של יהודי העולם, גם מבלי שנעודד אותה.

אז למה לא עשינו את זה עד היום?

בראש ובראשונה, בורות. משיטוט בבמות השיח הציבורי באינטרנט אני מוצא שרוב האנשים לא מודעים בכלל לקיום אפשרות הסיפוח, ואלה שכן, רואים בסיפוח פתרון לא חוקי או לא צודק. אם היו יודעים עד כמה הוא חוקי ועד כמה הוא צודק בעיני כל, סביר שהיו מעלים אותו לשיח הציבורי כבר מזמן. אני כל כך בטוח בזה, כי גם אני למדתי על הפתרון רק לאחרונה, בהיותי בור (בנושא) הרואה במדינה פלסטינית פתרון בעייתי ומחפש פתרון אלטרנטיבי. שנית, היתרון המספרי של היהודים לעומת הערבים בכל שטחי פלשתינה של המאה הקודמת היה קטן עד מוטל בספק בימי הקמת המדינה, והוא הלך וגדל עם השנים. היום, כאמור, אין חשש דמוגרפי. למי שמעוניין לקרוא יותר על ההיסטוריה של האיום הדמוגרפי אני ממליץ על המאמר המפורט הזה.

יש גם עוד עניינים שדורשים התייחסות, כמו בעיית הפליטים הפלסטינים, גורלה של עזה, וכולי. לא עניינים שוליים, אך לבטח פתירים.

הגיע הזמן להעלות את הפתרון לשיח הציבורי!!

אציין, כתמיד, שאינני משפטן או סוציולוג או חוקר משטרים והיסטוריה. מקומי בשיח הציבורי הוא של האזרח הקטן עובד ההיי טק. מן הראוי שאנשי המקצוע מאלה שמניתי יתנו את דעתם לפתרון הזה, יכתבו אותה ויפיצו אותה ברבים. עוד ראוי הוא, שכל מי שעדיין אינו מכיר את הפתרון, יקדיש את הזמן לקרוא עליו ועל רבדיו השונים. לבסוף, וזה החלק החשוב ביותר, אנשי התקשורת צריכים להעלות את הפתרון באמצעי התקשורת השונים, אם לא כפתרון קביל, אז לפחות ככזה אשר יש לו נציגות רחבה בשיח הציבורי. כאשר נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע, נשאל בשבוע שעבר על ידי המראיינת בערוץ הכנסת, האם הוא מסוגל בכלל לצייר מפת גבולות לארץ ישראל, הוא ענה "בקלות, מהירדן עד הים". תגובתה היתה צחוק מתגלגל. זה מראה על חוכמתה הצנועה וחוסר פתיחותה, הגם שעל החזקת דיעות קדומות ואי מילוי חובתה העיתונאית. זה גם מראה שנדרש שינוי גישה בקרב העיתונאים.

על כולכם, כל מי שקורא את הפוסט הזה ובאמת רוצה סוף לסכסוך, ללמוד את הפתרון עם ראש פתוח, סבלני וחיובי. זיכרו שגם מהימין וגם מהשמאל, אלה שמכירים את הפתרון, תומכים בו. וברגע שכולנו נדבר על הרעיון, ורובנו נתמוך בו, קצרה הדרך מלהביא את הממשלה ליישום שלו. הפתרון ניטראלי, לימין ולשמאל. אולי, לכשייושם, נתחיל לדבר על ימין ושמאל קלאסיים, של סוציאליזם מול קפיטליזם, של שמרנים מול דמוקרטים.

הגיע הזמן להעלות את הפתרון לשיח הציבורי!!

בתור התחלה, שילחו את הלינק של הפוסט הזה, הפוסט שלנו, לחבריכם.

כרגיל, אתם מוזמנים ביותר לייצר שיח תרבותי בתגובות שלמטה. כל דיעה תתקבל בברכה.

ספטמבר 1, 2010

אפשר להבין את השמאל, ואפילו להזדהות. חלקית.

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 12:45

כהקדמה לפוסט אדגיש, שאיני משפטן ואיני מבין דבר וחצי דבר במשפט בינלאומי או בחוקי הפקעת הקרקעות. הנאמר בפוסט מתבסס על מידע ששאבתי ממקורות אינטרנטיים, ויתכן שחלקו לא נכון. לו ידועות לכם עובדות המפריכות את טענותיי כאן, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובות למטה. כל דעה מבורכת.

בבוקר גיוסי לצה"ל, בשנת 1995, יצאנו, כל המשפחה, ברכב המשפחתי לבסיס הקליטה והמיון. אבי, חקלאי ותיק, אמר "נעבור דרך השדות, אני רוצה להראות לכם משהו". המחזה שנגלה לפנינו היה מחריד: על חלקת הסלרי בת ה 20 דונם היו מפוזרות ערמות גבוהות של אספלט. על האדמה הפורה. על הסלרי המוריק. מבלי התרעה של ממש הפקיעה המדינה 70% מהחלקה לטובת בניית גשר לגישה נוספת, שלישית, לסינמה סיטי ברמת השרון. הפיצויים? זעומים, הלוקחים בחשבון את ערך האדמה אך לא את הערך העסקי החקלאי שטמון בה.

אדמה חקלאית, זאת של הפלסטינים חשובה יותר

ב 1948 טענו מדינות ערב כי מדינת ישראל הוקמה בניגוד לחוק הבינלאומי, ואין לה זכות לתפוס חזקה בשטח הצר שלקחה. ב 2004 קבע בית הדין הבינלאומי (השמרן ביותר) בהאג כי לשטח שישראל כבשה על מנת להקים את המדינה תוקף חוקי, וזכותה להתקיים כמדינה בארץ ישראל.

לאחר מלחמת העצמאות שורטט הקו הירוק כקו הפסקת האש, יהודה ושומרון סופחו לירדן ועזה למצרים. הקו הירוק חצה את ארץ ישראל, כפי שהופיעה במפות לכל אורך ההיסטוריה. ב 1967, במלחמה עקובת דם, הצלחנו לשחרר גם את השטחים האלה ולספח את מזרח ירושלים. מאחר שלא סיפחנו את עזה והגדה המערבית, הן נותרו שטחים בעלי תוקף משפטי מיוחד. איזה חוק חל עליהם?

פרופסור אייל בנבנישתי, מרצה באוניברסיטת תל אביב לחוק בינלאומי המופקד על הקתדרה לזכויות האדם על שם אני ופול ינביץ, מכהן בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, זכה בפרסים לחקר המשפט ודירקטור בארגון זכויות האדם "מינרבה", מציג את הבעיה המשפטית במאמרו מ 2002 "Israel and the Palestinians: What Laws were Broken". הבעיה בהגדרה המשפטית, על פי מאמרו, נעוצה בחלוקת החוקים הבינלאומיים לאלה הנוגעים לקונפליקטים פנימיים ולקונפליקטים בינלאומיים. השטחים המדוברים אינם עונים לחוקים הפנים לאומיים, מאחר שהם מחוץ לשטח הריבוני של המדינה. אך גם לא מדובר בקונפליקט בינלאומי, מאחר שהוא רלבנטי לשטחים הנכבשים על ידי מדינה אחת מידי מדינה אחרת, ואין כאן שתי מדינות. המצב, כפי שבנבנישתי מתאר אותו, הוא שהחוק הבינלאומי לא יכול לראות בכיבוש שטחי איו"ש קונפליקט לאומי,  ולכן נבחרה הגישה של החוקים המדברים על קונפליקט בינלאומי. על ידי מי נראה הקונפליקט כבינלאומי? על ידי האו"ם ועל ידי מדינת ישראל ובג"ץ. אמנם עלינו לעמוד בהחלטתנו לעמוד בחוק הבינלאומי המדבר על קונפליקט בין שתי מדינות, אך חשוב לזכור, שמעצם הגדרתו כקונפליקט בין שתי מדינות, אין הוא מתאים למצב בשטחים. אמנון רובינשטיין טען שמעמדם המשפטי של השטחים הוא בבחינת "יצור כלאיים משפטי".

על פי אותו חוק בינלאומי המסדיר מצב של מדינה הכובשת שטח של מדינה אחרת, נדרשת המדינה הכובשת, כל עוד לא סיפחה את השטחים, להשליט שלטון של משטרה או צבא, ולדאוג לאוכלוסייה הנכבשת, במגוון של דאגות.

על מה מלינים בשמאל?

השמאל טוען שהכיבוש אינו חוקי. שההתנחלויות אינן חוקיות. שהפקעת אדמות פרטיות אינה חוקית. שהמשטר הצבאי מדכא את האוכלוסייה הנכבשת. אז אם נתעלם מהטענה המגוחכת שהכיבוש אינו חוקי (גם על פי מאמרו של פרופסור בנבנישתי), הרי שיש אמת בטענות השמאל שישראל הפקיעה אדמות ושהאוכלוסיה המקומית מדוכאת. לפחות ברמה מסויימת. ומהי אותה רמה?

ראשית, למי יש בעלות על האדמות, בהינתן שאינן חלק ממדינה ריבונית? על פי החוק הטורקי משנת 1858, אדם רשאי לבעלות על אדמה אם הוא מעבד אותה באופן רציף. אדמה היא אדמת מדינה אם היא רחוקה מכפר מיושב מרחק צעקה. אז ניחא, הבעלות הפלסטינית על האדמות היא חוקית, לפחות על פי חוק קולוניאלי מהמאה ה 19. על פי פרופסור בנבנישתי, אגב, אין קונצנזוס משפטי בינלאומי לגבי כיבוש ישראל בשטחים.

על פי דוח של "שלום עכשיו", ישנן כמה דרכים שהמדינה משתמשת בהן להפקעת קרקעות. הדרך הנפוצה ביותר היא איתור קרקעות לא מעובדות והפיכתן לאדמות מדינה. התוקף החוקי של דרך ההפקעה הזאת ניתן על ידי בדיוק אותו חוק עותמאני הנותן תוקף להחזקת הפלסטינים באותה האדמה. חוקי? כן. מוסרי? תלוי בעיני מי.

על פי אותו דוח של שלום עכשיו, שיטת התפיסה הלא לגיטימית היא הפקעה לצרכי ציבור. היא אינה לגיטימית מאחר שהיא מחייבת בניית תשתיות ולא התנחלויות, ומחייבת לאפשר שימוש של אותן התשתיות גם על ידי הציבור הפלסטיני. דוגמה לכביש כזה היא "ציר ציון", כביש המחבר בין קרית ארבע לחברון. בכביש היו מספר פיגועים (ירי על מתפללים יהודים ב 2002, 12 הרוגים ישראלים בינהם מח"ט חברון), והוא נסגר לתנועת פלסטינים. למרות מחאות היישוב היהודי בחברון, נפתח הציר שוב באוגוסט 2009 בהחלטה של שר הבטחון ברק. ההתנחלות היחידה שנבנתה, על פי שלום עכשיו, במסגרת הפקעה שכזאת היא מעלה אדומים.

אז מסתבר שקיימת הפקעת אדמות לא חוקית ולא לגיטימית, אלא שהיקפה הוא קטן ביותר. יש הבדל עצום בין הפקעת "אדמה פלסטינית פרטית" שאינה בשימוש לבין בניית התנחלות על קרקע חקלאית. אין שום דבר מוסרי בלקיחת קרקע חקלאית מאדם אחד על מנת ליישב עליה אדם אחר, אך זה כמעט ולא קורה. השתלטות פרטית על קרקעות, אגב, על מנת להקים האחזויות לא חוקיות, אינה במדיניות הממשלה.

אני כואב את כאבם של החקלאים הפלסטינים שאדמתם, או לפחות חלקה, נלקחה על ידי מדינת ישראל לצרכים בטחוניים, לאומיים, ציבוריים או אפילו אזרחיים. אלא שאפילו על פי "שלום עכשיו", אין באמת הרבה חקלאים שכאלה. חשוב לציין, שכל מי שאדמתו הופקעה, מקבל פיצויים מהמדינה על פי דין. כמה? מעט.

הפקעת אדמות בתחומי הקו הירוק

היקף הפקעת הקרקעות בתחומי הקו הירוק גדול יותר. בכל יום מופקעים עשרות עד מאות דונמים של אדמות חקלאיות לצרכים ציבוריים ופרטיים. לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) משנת 1943, רשאית המדינה, בין אם ניסתה לרכוש את הקרקע במו"מ ובין אם לאו, להפקיע קרקעות חקלאיות לצרכי ציבור. בפועל, החקלאים מפוצים על פי שוויה החקלאי של הקרקע (10,000 שקל מגוחכים לדונם), אלא שבמקרים רבים המדינה מפשירה את הקרקע לבניה ומוכרת אותה ליזמים פרטיים בשווי גבוה עשרות מונים משווי הפיצוי שקיבל החקלאי. לא מדובר על התנחלויות. מדובר בשטחי ארץ ישראלי הריבונית.

מקום המדינה ועד 1993 הפקיעה המדינה כ 250,000 דונם מתוקף פקודת הקרקעות, כחצי מזה היה בבעלות פרטית. זאת על פי מחקרו של פרופסור חיים זנדברג מהאוניברסיטה העברית בירושלים. למרות שלא ניתן להעריך במדויק את היקף הקרקעות שהמדינה הפקיעה לצרכי ציבור, ובעקבות ההאצה בבניה הציבורית ובהפקעת האדמות, ההערכות הרווחות כולן מדברות על למעלה מ 5 מיליון דונם, הן מערבים, הן מבדווים והן מיהודים. בשורה התחתונה, מדיניות הפקעת הקרקעות של המדינה מידיים פרטיות היא דורסנית, לא הוגנת ופוגעת פגיעה לא מוסרית, לפחות בחקלאי המדינה.

להבין את השמאל, חלקית

אפשר להבין את השמאל הישראלי בטענתו להפקעת קרקעות בשטחים לתמיכה במפעל ההתנחלויות. אפשר גם להבין את הימין הישראלי שרואה במפעל ההתנחלויות צעד ביניים בדרך לסיפוח השטחים למדינת ישראל. עם זאת, מספר החקלאים הפלסטינים שאדמתם המעובדת הופקעה קטן עשרות מונים, אפילו באופן יחסי, ביחס למספר החקלאים שאדמתם נגזלת על ידי המדינה בתחומי הקו הירוק. כן, מדיניות ההפקעה פוגעת בחקלאי, אך לו הייתי השמאל הנלחם לרווחתו של החקלאי הפלסטיני, עם תחושת צדק אמיתית, לא הייתי מעלה על דעתי להסלים את המאבק לצדק לרמה של דה-לגיטימציה לכיבוש, למפעל ההתנחלויות, להחרמה תרבותית או אקדמית, ועל אחת כמה וכמה, לא הייתי מפעיל את כוחו הלא דמוקרטי של העולם על ידי דמוניזציה של ממשלות ישראל. זה, בעיניי, לא לגיטימי. אי אפשר לצפות מהשמאל הרדיקלי, זה שאינו מרגיש חלק מעם ישראל (ובדרך כלל מבלה את זמנו בארצות אחרות גם ככה), להרגיש הזדהות עם החקלאי הישראלי. אך מהשמאל הלא רדיקלי, הייתי מצפה במינימום לאיזון, להרגשת הזדהות עם החקלאים הישראלים. שחקני תיאטרון המסרבים להופיע באריאל, צריכים, באותה מידה של צדק, לסרב להופיע ברמת השרון, שם רבים מהתושבים יושבים על אדמות חקלאים שהופקעו. חקלאי ישראל הם קורבנות של מדיניות ההפקעה לא פחות, אלא הרבה יותר, מאלה החיים מעבר לקו הירוק. וגם הם, בסך הכל, מנסים להתפרנס.

אוגוסט 29, 2010

געגועיי ליאסר

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 17:12

יאסר האריה, ללא כיסוי וללא מסכה. כמעט.

כשהאריה מתכסה בעור של זברה, החלוקה בג'ונגל ברורה יותר, בין אלה שקוראים לזברה החדשה להסתובב חופשי בינותם, ובין אלה ששאגות הטרף של האריה עדיין מהדהדות באזניהם. לצערי, מדינת ישראל מחליקה אט אט ללועה של הזברה החדשה, ואלה שמובילים אותנו לשם, פשוט לא מבינים על מה הימין צועק. אתם לא רואים שזאת זברה?

אני זוכר את היום שבו הוחלט לשים מאבטח בכניסה לכל עסק. אפילו נוער מר"צ הרגיש שזה נחוץ, כי תמונות הפצועים וההרוגים מהפיגועים היו מאוד מוחשיות, ואף אחד לא רוצה למות על רקע צעקות "אללהו אכבר". אז, המפה הפוליטית היתה מכווצת: מקצוות הימין שאפו לארץ ישראל השלמה, ובשמאל דיברו על החזרת השטחים. כשהאויב הוא טרור, אפשר או לנצח אותו במלחמה, או בשיחות.

אלא שההתנתקות מעזה, גדר ההפרדה ועופרת יצוקה יצרו מציאות חדשה. אין יותר פיגועי התאבדות בלב תל אביב. אמנם הפריפריה סובלת ממטחי רקטות כמעט בכל יום, אבל המטחים לא נשמעים בתל אביב, וגם, מה לעשות, אין מה להשוות את כמות הפצועים וההרוגים. מדינת ישראל קיבלה את הבטחון שהיא ביקשה, ואפשר להתפנות לבעיות ההומניטריות של שכנינו המסכנים, שכבר אינם טרוריסטים.

אלא שלא כך הדבר. החמאס, באופן מוצהר ומתוקשר, הודיע שהוא עובר לשדה קרב אחר, הקרב ההסברתי. הפלסטינים ראו שבכוח צבאי הם מפסידים, בעיקר כי הם לא מקבלים תמיכה נרחבת מהעולם הערבי, אחיהם. הם ראו שישראל פועלת דווקא בעולם מערבי, עם אירופה וארה"ב, שהיא מקבלת מהם תמיכה ואהדה, והחליטו, בחוכמתם הרבה, שהגיע הזמן לפלוש לשדה הקרב החדש, ולמתג את עצמם שם, אחרת.

מאז, רבים האנשים שנפלו לתעמולת המיתוג החדשה, הן בארץ והן בעולם. כי מיתוג עובד. מסתבר שמיתוג קפיטליסטי עובד כשהוא מנסה למכור מסכנות, ולא צרכנות. אבל דווקא הימין הקפיטליסטי, המשופשף בענייני מיתוג צרכני, לא רץ לקנות את המוצר החדש, "הערבי המסכן". אלא שלך תוכיח שמה שנראה כמו זברה ועושה קולות של זברה הוא אריה טורף. לא הצלחנו לשכנע.

מאז המדינה החלה להתדרדר שמאלה, וחזק, ישר ללועו של הטורף. פתאום, הקריאות "מוות לערבים" כבר לא נשמעות, ואפילו רעיון ארץ ישראל השלמה נגנז. מדינה פלסטינית בגבולות 67, צעד ענק לקראת מדינה פלסטינית בגבולות המנדט הבריטי, הפכה לקונצנזוס. מי חלם להגיד את צמד המילים האלה לפני עשר שנים? אפילו לא ביילין. היום, מחסומים בטחוניים הם אפרטהייד, הריסת בניה ערבית לא חוקית בסילוואן מזכירה נאציזם, ועצירת ספינת טרוריסטים בדרכה לחמאס היא פשע בינלאומי. ציוני הוא גזען, ומבקר מן הימין הוא פשיסט. פעם היה "ביבי או טיבי", והיום יש לנו ביבי וטיבי, אחד דואג לזכויות העם שלו על הארץ, והשני הוא דיקטטור שקרן. וחלילה מלאסור הכרזה של יום העצמאות כיום אבל במדינת ישראל (נכבה), זה מסכן את הדמוקרטיה. תמיכה בנאמנות למדינה היא מקארתיזם. טרנספר? רעיון של ברברים. נרטיב היהודי הנרדף הפך לבדיחה.

המפה הפוליטית בישראל הועתקה מספר קילומטרים שמאלה, למחוזות מסוכנים. תנועת "אם תרצו" לא קוראת לסתימת פיות ואינה מראה חצי סממן פשיסטי.  היא קוראת "להחזיר את הציונות למרכז", בדיוק בגלל שציונות  מוקצית מחמת מיאוס על ידי מי שאינו ימני לאומני.

אז מה עושה הימין? עומד על שלו. מחזיק בידיים חלקות את אלה שעדיין מאמינים שהפלסטינים צריכים לעשות הרבה יותר לפני שאנחנו מפקידים את בטחוננו בידם. הימין אומר, שזה שהטרור ירד בסדר העדיפויות הפלסטיני, לא משנה את הרצון שלהם לכבוש את הארץ. ולא רק הימין אומר את זה, זהו המניפסט של מדינת עזה.

ובעוד רוב האוכלוסיה מחזיקה בדיעות מרכז (שהיו פעם שמאל מובהק), השמאל הרדיקלי מרגיש שקולו לא נשמע. הוא טועה. בישראל הדמוקרטית גם קולו נשמע, אלא שהוא לא מתקבל על ידי הרוב. מה לעשות, ככה זה כשדמוקרטיה. אז מה עושה השמאל הרדיקלי? הוא מנסה לשנות את המאזן הדמוקרטי במדינה על ידי גיוס כוח פוליטי מבחוץ, והוא לא מסתפק בכך שקולו יהיה רוב בעולם לעומת הרוב הדמוקרטי הישראלי, אלא הוא קורא לנקיטת צעדים רדיקליים לכפיית דעתו על הרוב בישראל, בצורה של משטים וחרמות מכל הסוגים. חוסר האיזון הדמוקרטי הזה גורם לרוב הדמוקרטי הישראלי להבין שהוא נמצא במיעוט, והקולות הרדיקליים העולמיים הם רוב, וככזה, הם לגיטימיים.

חלילה לנו מלאחל לפיגועים. אלה גורמים ישירות למוות נורא. אך כשפרצופו המזוקן של ערפאת התחלף בחליפות ואנגלית רהוטה, כבר לא ברור לעולם מהו פרצופם האמיתי של הפלסטינים. לי ולחבריי ברור, שיחס לפלסטינים כאל זברה תמימה, עלול לתת לאריה את האפשרות, הכלים, וגרוע מזה – הלגיטימציה – לטרוף אותנו. אך עד שלא נרגיש שאנחנו שוחים במיצי קיבתו, חיות הג'ונגל ימישיכו לדחוף אותנו ללועו, לשמחתו הרבה של השמאל הרדיקלי.

אוגוסט 18, 2010

אולי זה דווקא טוב שעולה שאלת הלגיטימציה

שייך לקטגוריה: Uncategorized — Boaz Kantor @ 15:36

מדינת ישראל קמה על בסיס הצורך לבית לאומי לעם היהודי, שבו נוכל להגן על עצמנו. המקום שנבחר הוא מולדת העם היהודי, הארץ שהובטחה לו על פי התנ"ך, המכילה את המקומות הקדושים ביותר ליהדות, הארץ בה ישבנו לפני שהרומאים החריבו לנו את הבית המקדש ושלחו אותנו לכל הרוחות. אם היינו מאמינים שהארץ שייכת לשבטים הערבים שבינתיים התיישבו פה (או הבדווים, הנוצרים או שאריות מעמים כובשים אחרים), היינו צריכים לוותר על הבית הלאומי הזה. שחררנו את האדמות מהמתיישבים שהשתלטו עליהן, לרוב על ידי קנייתן מהערבים ולפעמים תוך כדי הגנה מפני אלה שלא היו מוכנים לקבל אותנו כאן ונאבקו בנו באלימות. הקמנו את המדינה בתמיכת העולם ובחסות האו"ם, הקמנו צבא כמתבקש מכל מדינה ריבונית והחלנו שלטון דמוקרטי, על אף שאינו מקובל באיזור, פשוט כי זוהי הבחירה הנאורה.

קיומו של בית לאומי בטוח לעם היהודי מותנה בצדקתה של הפיסקה הקודמת. מכאן נובעת הלגיטימציה של מדינת ישראל. מי שמטיל ספק בצדקת דרכנו, מטיל ספק בזכותנו למדינה הזאת.

עם הקמת המדינה הבנו שהרבה מהמדינות השכנות לנו מטילות ספק בזכותנו למדינה. הם הביעו את הספק בהצהרות כמו גם במלחמות מזויינות. גם הערבים המקומיים (אלה שנולדו כאן ואלה שהיגרו לכאן) הביעו את מורת רוחם, וכבר בסוף המאה ה 19 החלו במאבק מזויין כנגד המתיישב היהודי.

אלא שמהר מאוד הבינו מדינות רבות באיזור כי אין דרך אחרת, אלא לחיות איתנו בשלום. אנחנו עובדה קיימת, והסכמי השלום אף מרמזים על נורמליזציה והכרה בזכותנו לשבת כאן. אך הפלסטינים מעולם לא קיבלו אותנו כעובדה. מאז ומעולם היה להם קשה להבין שחבל הארץ הקטן הכלוא בין מצרים, ירדן, סוריה, לבנון והים הפך למדינת היהודים, וכי הגיע זמנם לחזור לעמים אליהם הם שייכים, שבינתיים הקימו גם מדינות, או להצטרף אלינו כמיעוט במדינה דמוקרטית. מאחר שהמדינות מסביב סגרו את שעריהן בפני הפלסטינים, לא נותרה להם ברירה אלא לקבל אותנו ולהצטרף למדינת היהודים כמיעוט.

אך לא. הפלסטינים בחרו להתעקש על כך שהארץ שייכת להם ומקומנו לא כאן. הם לא הכירו, ועדיין לא מכירים, בזכותו של עם ישראל למדינה בארץ ישראל. אז הם נאבקו. זה התחיל בפיגועי ירי ורימונים, המשיך באינתיפאדות ומאבק מול הצבא. כשראו שהצבא הישראלי חזק מהם, הם עברו להפחדת האוכלוסייה האזרחית על ידי פיגועי התאבדות. כשהשב"כ צלח בפעולות הסיכול, כשבנינו את גדר ההפרדה ועשינו מבצעי חיסול טרור, הם עברו לטילים, כאלה שעוברים מעל החומה. עד היום, עשרות אלפי טילים נורו מעזה לעבר ריכוזי אוכלוסייה. אך המאבק האחרון שלהם הוא הקשה ביותר, הוא המאבק ההסברתי. הפלסטינים מנסים להעלות בפני העולם את שאלת הלגיטמציה שלנו. נגד זה, אין לנו צבא. אנחנו טובים בטכנולוגיה, רפואה, חקלאות, יזמות.. בהסברה אנחנו חלשים. לכן הם מנצחים. לא סתם מנצחים, בעקבות מנגנון תעמולה המבוסס על שקרים ומניפולציות, הם מצליחים לגייס לשורתם לא רק את אנשי העולם המערבי אלא אפילו רבים מאזרחי המדינה, חלק מהעם היהודי. ואלה האחרונים, עוסקים רבות לאחרונה בשאלת הלגיטימציה של הקמת המדינה.

ואולי זה דווקא טוב. אני מאמין אמונה עמוקה, אמיתית וכנה בצדקת הקמתה של מדינת ישראל, שאני מוכן להתמודד מול כל אדם בעולם בשאלת הלגיטימציה. ישראלים, המטילים ספק בלגיטימציה, מוצאים אמת וצדק בוויתור על שטחים משטחי הארץ, בחלוקת עיר הבירה שלנו, בתמיכה רחבה בכלכלה הפלסטינית (עד כדי כך שאין לה אפשרות להתקיים בלעדינו), באספקת תשתיות לערבים ובמתן זכות לתקיפת ישראל בתקשורת בשם הליברליזם. אבל לא על בסיס זה קמנו, ועל בסיס זה אנו עלולים ליפול. הם עיוורים מכדי לראות שאיראן, אל קעידה, חיזבאללה, זרמי הג'יהאד האיסלאמי והפלסטינים, כולם מהווים איום על חיינו.

לכן, אולי זה דווקא טוב, שדווקא האנשים המתבססים על קונספציה על פיה לא היתה לנו לגיטימציה להקמת המדינה כאן, ישאלו את שאלת הלגיטימציה שוב. אולי זה יזכיר להם למה אנחנו כאן. אולי זה יגרום להם לחשוב על האלטרנטיבה. ואולי אז, דווקא אז, הם יבינו שטעו בדרכם, ויחזרו לצד הנכון במאבק על קיומנו.

העמוד הבא »

ערכת עיצוב: Rubric. בלוג בוורדפרס.קום.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.