כמעט אף אחד, בעולם ובישראל, אינו תולה תקווה אמיתית בשיחות הישירות שהתחילו היום בין ביבי ואבו מאזן בארצות הברית. הסיבות הן רבות, העיקרית שבהן היא שאבו מאזן לא באמת מסוגל, גם לו היה רוצה, לחתום על נייר, ולא משנה מה כתוב בו. רק המיעוט בחר בו בבחירות הדמוקרטיות של 2006, וגם המיעוט הזה לא תומך בו היום. ההנהגה דה פקטו של הפלסטינים, החמאס, לא תאפשר חתימה על שום הסכם (זוהי הצהרה שלהם, לא שלי). גם לביבי יש את הבעיות שלו. הימין לא מוכן לחתום כל כך מהר על, שלא לומר מתנגד לרעיון המדינה הפלסטינית, ובעיקר דורש את המשך הבנייה בהתנחלויות. השמאל לא תולה תקווה בביבי, פשוט, כי בעיניהם, ביבי זה ביבי.
אבל ביבי יכול להירשם בתור המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, ועל הדרך גם לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. אלא שלפתרון הזה נדרש אומץ. הוא פתרון בבחינת "נכריז הכרזה ונתמודד איתה אחר כך", פתרון שיכול לעבוד רק אם הוא מתבסס ביסוס רחב על הצדק.
ביבי צריך לקום מחר בבוקר, שעון האימפריה, להכנס לאולם הסגלגל ולומר: "רבותיי, אין צורך בשיחות. החלטתי לספח את הגדה לישראל. אבו מאזן, הנה מיליון וחצי תעודות זהות כחולות, תעביר בין החבר'ה".
רעיון הסיפוח, מי בעד ומי נגד?
הגישות לסיפוח כפתרון בעולם ובישראל מתחלקות לשלוש: אלה שמכירים אותו היטב ותומכים בו, אלה שמכירים אותו היטב ולא תומכים בו ואלה שלא מכירים אותו היטב. מי ששייך לקבוצה האחרונה, ראוי שיכיר את הרעיון היטב לפני שהוא מביע דיעה, אני חושב שזה מובן מאליו.
מה אומרים התומכים?
הכיבוש הוא מצב זמני שאינו טוב לאף אחד. לפלסטינים אין זהות לאומית ואין זכויות, המתנחלים סופגים טרור, הן מבחוץ והן מבית, ובאופן כללי, כל יושבי הגדה זוכים לרמת חיים לא נורמטיבית. כמו כן, ישראל מסתבכת עם החוק הבינלאומי וחוקיה עצמה, אשר ניתנים לפרשנויות שונות ומשונות, כשהפרשנות הרווחת (על אף שיש עליה מחלוקות) היא, שהשטח אכן כבוש ולכן ההתיישבות האזרחית בו אסורה, עובדה שישראל מתקשה להתמודד איתה בדעת הקהל העולמית. הצדק העולמי מציע לפתור את המצב הזמני, בין אם על ידי נסיגה מהשטחים המוחזקים (פתרון המדינה הפלסטינית של היום) ובין אם על ידי סיפוחם. הסיפוח הוא צעד חוקי למהדרין, על פי כל חוק. הוא גם לא זר לנו. עשינו את זה ברמת הגולן. עשינו את זה במזרח ירושלים.
הפתרון גם עושה צדק עם הציונות, המבקשת ליישב את ארץ ישראל כפי שהוגדרה בתנ"ך, בהתיישבות ההיסטורית ובשלטונות הבריטים והעות'מאנים (למעט הגדה המזרחית). דומני שלא תמצאו ימני, שמאלני או כל אדם סביר המגדיר עצמו ציוני שמתנגד לו. הוא גם עושה צדק עם הפלסטינים, ערבים בעלי שיוך היסטורי, הן לאדמה והן בינם לבין עצמם, בן פחות ממאה שנה. שיוך תלוש שכזה, הגם שמסביר את דרכי ההתמודדות שלהם עד היום, לא יאפשר להם לקיים עצמם כמדינה וכעם בנקל. גם אם מדינה פלסטינית תקום כדמוקרטית, זאת תהיה המדינה המתפתחת עם רמת החיים הנמוכה במזרח התיכון, ומהנמוכות בעולם. ההפיכות על ידי גורמים קיצוניים (חמאס, ג'יהאד, איראן) יהיו בלתי נמנעות, וכך גם מלחמה עם ישראל, השוכנת לבטח על רצועת החוף הצרה. החיים כאזרח במדינת פלסטין לא יהיו מהמשובחים, ויתכן שיהיו אף כאלה שיתגעגעו לימי הכיבוש העליזים. הפלסטינים אזרחי ישראל כיום, ודאי יוכלו להמליץ לאחיהם מהגדה להצטרף למדינה דמוקרטית, מפותחת ומערבית כישראל, ולהנות מזכויותיה. עם סייגים של קיפוח ואפליה כמובן, וכמה שאלה מצויים בדיון נפרד, הם קיימים ברמה זניחה יחסית ליתרונות האינהרנטיים של אזרחות במדינת ישראל.
במילים פשוטות, הבחירה בין פתרון הסיפוח לבין פתרון הנסיגה מתמצה בבחירה היכן עדיף לפלסטיני להיות אזרח, בישראל או פלסטין. מעטים הם אלה שיגידו שהאחרונה עדיפה.
מה אומרים המקטרגים?
ראשית, מי הם המקטרגים? קיימים שני סוגים של כאלה (ואני לא אדון באלה המקטרגים מבלי להבין את רזי הפתרון). סוג אחד, הוא אלה החוששים מבעיה דמוגרפית. הסוג השני הוא מדינות ערב מסוימות.
כדי להבין את הבעיה הדמוגרפית, חשוב להיזכר במטרה העיקרית של הקמת המדינה: בית בטוח לעם היהודי. על אף שאין אנטישמיות בעולם כלל, על אף אהבתו העיוורת של הערבי המצוי את היהודי המצוי ועל אף העובדה ששואה לא יכולה להתרחש שוב, כי ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, קיומה של המדינה כבית בטוח לעם היהודי דורש רוב יהודי. הסיבה היא דמוקרטית; ברגע שהיהודים הם מיעוט, הכנסת יכולה לחוקק חוקים על פי ראות הרוב החדש, ואין שום בטוחה לכך שהחוקים האלה לא יערערו את בטחונם של היהודים (המפלגה הנאציו-סוציאליסטית, זוכרים?), ומאחר שאין לנו ארץ אחרת, חובה עלינו לשמור על רוב יהודי. השאלה הראשונה היא, האם, בהתחשב בנתוני האוכלוסיה הנוכחיים ושיעורי המדוגרפיה העתידיים, ישנה סכנה למיעוט יהודי. את התשובה "לא" אני מבסס על דעתו של יורם אטינגר במאמרו "תשכחו מאיום דמוגרפי". אולי זהו ביסוס רעוע, אך ברצף הפעולות הנדרש לאחר סיפוח השטחים אני מכליל עידוד עליה יהודית ושאר חוקים לעידוד שימורו של רוב יהודי דמוקרטי, ומסיר דאגה מליבי.
מדינות ערב אשר יתנגדו למהלך כזה הן אלה אשר עדיין לא מקבלות את נוכחותנו פה ועדיין לא מכירות בישראל כמדינה יהודית. הן רואות במדינה פלסטינית הזדמנות להקים זרוע חמושה, בה ישתמשו ביום הדין על מנת לכלותנו. איני פוסל את האפשרות שהכרזה על סיפוח תגרור, תוך זמן קצר, מלחמה איתן. אלא שהפעם, כך נדמה לי, לפחות ירדן ומצרים יקחו את הצד שלנו, וכך גם מדינות מפרץ רבות, שלא לדבר על שאר העולם. ובהינתן פתרון צודק, העילה למלחמה שכזאת אינה צודקת, היא תוקע על ידי הקהילה הבינלאומית ובכל מקרה ככזאת אין היא סיבה מספקת לביטול יישום הפתרון הצודק.
נשאלת גם השאלה האם זהו מהלך דמוקרטי או כזה שמאפיין דיקטטורה כוחנית? התשובה נעוצה בפסקאות הקודמות. בהנתן רוב תומך, זהו מהלך דמוקרטי למשעי.
אז איך עושים את זה?
ראשית, כאמור, דרוש אומץ. הארי טרומן, נשיאה ה 33 של ארה"ב, היה אמיץ. ככזה, הוא הוביל לסיומה של מלחמת העולם השניה, למלחמה בקומוניזם ולסיום הגזענות האמריקאית כנגד אזרחיה השחורים. אמנם היו לו החלטות אמיצות רעות, כמו הטלת פצצות אטום וכאלה, אך הדבר שהכי חשוב לנו הוא תמיכתו בהכרזה על מדינת ישראל (בפועל, בלי תמיכתו לא היתה תמיכה של האו"ם), בתקופה שבה תמיכה ביהודים היתה, בלשון המעטה, לא פופולרית (כולל אשתו האנטישמית). ביבי צריך להראות אומץ דומה בשביל להכריז על סיפוח, גם בכדי לפתור את הסכסוך וגם בשביל להיזכר כאחד ממנהיגיה הגדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אם לא הגדול שבהם. הוא צריך להראות מנהיגות כדי להעביר את החוק בכנסת, ואחריות עם כל הצעדים העוקבים הנדרשים.
טרומן. צריך אומץ.
הצעדים הנדרשים הם, ראשית, התמודדות עם אלה הפלסטינים שאינם מעוניינים באזרחות ישראלית. כפי שמציע כאן חנן פורת, אלה יוכלו לבחור אם להישאר במדינה כתושבים עם זכויות תושב (ללא זכויות הצבעה, למשל), או להגר לארץ אחרת. יש לאפשר לקיצוניים שבהם הגירה לעזה. זה חוקי, מוסרי, צודק ומקובל. שנית, וידוא רוב יהודי במדינה המורחבת. את זה צריך לעשות, בניגוד לרעיונות הטרנספר, באמצעים חיוביים, כמו עידוד עליה וילודה יהודית ומתן הטבות למשרתים בצה"ל. אלה הם אינם חוקי אפרטהייד, מאחר שנועדו לשמור על רוב, ולא לייצר אותו. הם אמנם חוקים מפלים, אך דמוקרטיים, מוסריים וצודקים. מדינות רבות בעולם מיישמות חוקים שכאלה. ובכל מקרה, בטוחני שבהינתן המצב החדש באיזור, תהיה עליה המונית של יהודי העולם, גם מבלי שנעודד אותה.
אז למה לא עשינו את זה עד היום?
בראש ובראשונה, בורות. משיטוט בבמות השיח הציבורי באינטרנט אני מוצא שרוב האנשים לא מודעים בכלל לקיום אפשרות הסיפוח, ואלה שכן, רואים בסיפוח פתרון לא חוקי או לא צודק. אם היו יודעים עד כמה הוא חוקי ועד כמה הוא צודק בעיני כל, סביר שהיו מעלים אותו לשיח הציבורי כבר מזמן. אני כל כך בטוח בזה, כי גם אני למדתי על הפתרון רק לאחרונה, בהיותי בור (בנושא) הרואה במדינה פלסטינית פתרון בעייתי ומחפש פתרון אלטרנטיבי. שנית, היתרון המספרי של היהודים לעומת הערבים בכל שטחי פלשתינה של המאה הקודמת היה קטן עד מוטל בספק בימי הקמת המדינה, והוא הלך וגדל עם השנים. היום, כאמור, אין חשש דמוגרפי. למי שמעוניין לקרוא יותר על ההיסטוריה של האיום הדמוגרפי אני ממליץ על המאמר המפורט הזה.
יש גם עוד עניינים שדורשים התייחסות, כמו בעיית הפליטים הפלסטינים, גורלה של עזה, וכולי. לא עניינים שוליים, אך לבטח פתירים.
הגיע הזמן להעלות את הפתרון לשיח הציבורי!!
אציין, כתמיד, שאינני משפטן או סוציולוג או חוקר משטרים והיסטוריה. מקומי בשיח הציבורי הוא של האזרח הקטן עובד ההיי טק. מן הראוי שאנשי המקצוע מאלה שמניתי יתנו את דעתם לפתרון הזה, יכתבו אותה ויפיצו אותה ברבים. עוד ראוי הוא, שכל מי שעדיין אינו מכיר את הפתרון, יקדיש את הזמן לקרוא עליו ועל רבדיו השונים. לבסוף, וזה החלק החשוב ביותר, אנשי התקשורת צריכים להעלות את הפתרון באמצעי התקשורת השונים, אם לא כפתרון קביל, אז לפחות ככזה אשר יש לו נציגות רחבה בשיח הציבורי. כאשר נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע, נשאל בשבוע שעבר על ידי המראיינת בערוץ הכנסת, האם הוא מסוגל בכלל לצייר מפת גבולות לארץ ישראל, הוא ענה "בקלות, מהירדן עד הים". תגובתה היתה צחוק מתגלגל. זה מראה על חוכמתה הצנועה וחוסר פתיחותה, הגם שעל החזקת דיעות קדומות ואי מילוי חובתה העיתונאית. זה גם מראה שנדרש שינוי גישה בקרב העיתונאים.
על כולכם, כל מי שקורא את הפוסט הזה ובאמת רוצה סוף לסכסוך, ללמוד את הפתרון עם ראש פתוח, סבלני וחיובי. זיכרו שגם מהימין וגם מהשמאל, אלה שמכירים את הפתרון, תומכים בו. וברגע שכולנו נדבר על הרעיון, ורובנו נתמוך בו, קצרה הדרך מלהביא את הממשלה ליישום שלו. הפתרון ניטראלי, לימין ולשמאל. אולי, לכשייושם, נתחיל לדבר על ימין ושמאל קלאסיים, של סוציאליזם מול קפיטליזם, של שמרנים מול דמוקרטים.
הגיע הזמן להעלות את הפתרון לשיח הציבורי!!
בתור התחלה, שילחו את הלינק של הפוסט הזה, הפוסט שלנו, לחבריכם.
כרגיל, אתם מוזמנים ביותר לייצר שיח תרבותי בתגובות שלמטה. כל דיעה תתקבל בברכה.
